איתן ביקש מהמוכרת בחנות התכשיטים הקטנה בירמיהו (המקום שבו פעם היה הפלאפל של מבורך) משהו מאוד פשוט, שרשרת זהב דקה ועליה תליון עם שלושה יהלומים קטנים בתוכו. המוכרת, שצעירה מאיתן ב־40 שנה לפחות, עשתה ככל יכולתה, הראתה לו בהתחלה שרשראות פשוטות, חלקן אפילו לא היו מזהב, אלא מגולדפילד זול. היא הניחה שאם ביקש שרשרת דקה, ואם כל המראה שלו מרושל, כשל מושבניק ששב הרגע מיום עבודתו, לא יצטרך יותר מזה. ואפילו יהיה מופתע מכמה שזה זול.
בעל החנות פתח תיק שחור בגודל בינוני והוציא מתוכו מעמד ועליו שרשרות זהב שנראה שעברו צוואר או שניים, אבל היו כל כך יפות, בעיקר בעדינותן ובפשטותן.
כשהגיעו אל הקומה הרביעית, אמרה: “מה שאני לא יכולה, אחרת תוכל. יש לנו פה ארבעה ימים, וכשנגיע הביתה, לא קרה כלום ושוכחים הכל. יאללה תיכנס להחליף לבגד ים, נרד קצת לסאונה".
הוא נזכר בזה והחלחלה עדיין עוברת בו. בשלושת הימים ההם היה כמו זומבי, בבקרים הלך איתה אל חדר האוכל, הקפיד שלא לקחת הרבה חמאה והרבה קרואסונים, שלא תכעס, אחר כך טיילו בקניון או ירדו אל הים, ובערב איחלה לו לילה טוב, ופעם אפילו הוסיפה קריצה ואמרה “ותזכור שהקירות דקים, אה?".
שניהם יצאו החוצה. את היהלומים הקטנים בחר איתן בקלות ונתן לבעל החנות את הכבוד לבחור את התליון, וזה שלף תליון מוזהב של לב. “כן, לב, מה יש בחיים האלו חוץ מלב?".
“תעשה לי עוד שרשרת כזו", ביקש איתן, “אקנה אותה ממך עכשיו, ואשמור לך, וכשהיא, תמר אמרת? תבוא אליך, תקנה את השרשרת ממני חזרה".
התרעות פיקוד העורף