זה מסוג הדברים שיכולים לקרות רק בישראל, ולפעמים נדמה שרק בתל אביב. אני יושבת מחוץ לבניין בכיכר מרכזית, מחכה לפגישה בצהריים ותופסת קצת שמש מול צמחייה מלאכותית שנשתלה במרכז. את הכיכר הזאת אני זוכרת מאז ילדותי - תמיד בתהליכי שינוי, אף פעם לא מושלמת. פעם הייתה בה מדרכת פסיפס פוצעת, אחר כך היא שופצה בלי לחשוב על הצל, ולבסוף הפכה עם מזרקה או השד יודע מה למעין פיאצה איטלקית.
אבל לא - אנחנו לא איטליה, לא פריז, לא אמסטרדם, ובטח שלא לונדון. ולפעמים, אף שאני מצטערת על מי שאנחנו לא, אני חושבת שאולי טוב שכך. אני אוהבת את תל אביב כמו שהיא - סדוקה, שבורה וכועסת, צועקת ונאבקת, בודקת לי גבולות כמו ילד בטנטרום בסופר, שיודע שלא משנה מה, הוא תמיד יישאר אהוב.
ובכל זאת, תל אביב היא גם העיר שבה כמעט כל פינה הופכת לרגע של עצירה, רביצה ובהייה, כל עוד את לא יושבת ממש על קו רכבת. בזמן שאני בוהה בעלי כותרת סגולים של פרח שנראה לי כעוס, ניגשת אליי אישה זרה ומספרת לי שהגינה הזאת מזכירה לה את תחרות החצר היפה בקיבוצים בילדותה. בקיבוץ שלה בעמק חפר הם זכו בה שוב ושוב.
וכמו שרק תל אביב יודעת לעשות, גם בתוך הסטרס שאני נתונה בו באותו רגע, אני ואישה זרה לחלוטין צוללות לשיחה על ההיסטוריה המשפחתית שלה, על הדרך שהביאה אותה לכאן בעקבות סביה שבנו את אחת השכונות המפורסמות בעיר. היא שואלת אם נולדתי כאן, ואני מספרת שאבא שלי תל־אביבי ואמא שלי מעכו, אבל אף על פי שגרתי בחולון עד גיל 24, מבחינתי, כל ביקור אצל סבתא שלי בשדרות בן־גוריון בסופי שבוע ובחגים היה חזרה הביתה. המחשבה שעוד מעט אחיה פה יותר משחייתי שם קצת מוזרה לי.
פעם היא אהבה את החגים בעיר, כי הייתה פה אווירה מיוחדת. “אבל הכל התקלקל", היא אומרת. ואני עונה שאני כבר לא מרגישה חגים, כי מה שווים כל איחולי ה"חג שמח" אם סבא וסבתא לא פה. “טוב שהם לא פה לראות מה קורה", היא אומרת, ואני מסכימה, אבל עדיין שומרת על הריטואל שלי - עוברת בערבי חג ברחובות המוכרים לי מהילדות, עושה להם שלום דמיוני ומאחלת חג שמח, כמו טקס שלא יחלוף לעולם.
רגע לפני שנפרדנו היא שואלת מה אני עושה בחיים, ואז מתברר שגם היא כתבה פעם בעיתון, “כשעוד היינו אופטימיים", היא מוסיפה. אני צוחקת - בתל אביב כמו תל אביב, נדיר לפגוש מישהו ברחוב עם מקצוע רגיל. פעם אמרו שכל אחד בעיר כותב ספר, כל אחד עובד על אלבום, לא משנה בן כמה הוא. אבל אז אני מבינה שחי כאן דור שלם שחווה פערים בלתי נתפסים בין מה שהיה למה שנהיה. דיגיטציה משוגעת שמשאירה אפילו אותי מאחור, מהפכות, נבואות זעם שהתגשמו - החיים בעידן המקראי־מודרני שאנחנו חיים בו.
אחר כך אני צועדת בשדרה, אחת המרכזיות בעיר. עוד לפני שעברתי רשמית לגור בעיר הייתי מסתובבת בה, הלוך ושוב, נושמת את האוויר התל־אביבי שלה, מסתכלת על הבניינים משני צדדיה, מדמיינת את עצמי יושבת באחת המרפסות שצופות לכיוונה. אני עוברת ליד הבית של סבתא, ליד המסעדה של סבא, ויודעת שלא במקרה גרתי פעם ברחוב שלה ופעם ברחוב שלו. תל אביב תמיד הייתה הבית.
ורק בדרך לפגישה אני מבינה - אחרי 20 ומשהו שנים בעיר, אני עוברת פאזה. בניגוד לקלישאות על רווקות אינסופית בתל אביב, את רוב השנים שלי כאן חייתי בשלוש דירות, לבד, חופשייה, אבל עם אי־שקט מתמיד. ועד כמה שזה מוזר, אבל גם הכי מתבקש, דווקא בחג החירות הזה - אני כבר לא.
התרעות פיקוד העורף