לחופש נולדנו? העבדות מספקת ביטחון קיומי, גם במחיר של חירות | כרמית ספיר ויץ

ואולי עבדו עלינו, ולא באמת לחופש נולדנו? ואולי השגנו בדיוק את ההפך ממה שביקשנו ורק קיבענו את תודעת העבדות? חבר אמר לי פעם: מה שהמוח קולט זה מה שיהיה. אל תגידי “אני לא רוצה להיות חולה", תגידי: “אני רוצה להיות בריאה". האם המנהג לספר ביציאת מצרים בכל שנה ושנה ולהזכיר “עבדים היינו בארץ מצרים" השיג את ההפך?

זה קצת מזכיר את הניסוי עם הלימון, שנועד לבדוק את השפעת הדמיון החושי על תגובות גופניות: נבדקים חולקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה צפתה בסרטון קצר שבו נראה אדם חותך לימון, סוחט אותו ומקרב לפיו. הקבוצה השנייה התבקשה לדמיין את אותו תהליך לפרטי פרטים - צבע, ריח, מרקם וטעם. מסקנת החוקרים הייתה שהמוח מגיב לדמיון חושי כמעט כפי שהוא מגיב למציאות ממשית: גם בהיעדר לימון אמיתי, עצם הדמיון או התיאור המפורט מעוררים תגובה תחושתית פיזיולוגית.

הייתכן שכל כך הרבה פעמים אנחנו חוזרים על הצירוף “עבדים היינו", שמה שנתקע לנו בראש הוא “עבדים"? האם לא הבשלנו כעם אחרי אלפי שנים ואחרי שתי גלויות רעות לתפארת, לעצמאות אמיתית ולחירות בארץ שלנו? כל השאלות הללו מעסיקות אותי מאוד. אני מתקשה להבין את זה שיש מי שמקבלים בשוויון נפש את העובדה המחרידה שיש לנו חטופים בעזה, תקועים בכלובים ועוברים התעללויות כבר שנה וחצי.

אני לא יכולה להבין את הביטול העצמי מול מנהיג, לא משנה מיהו ומהו ומה הישגיו בעבר. לא יכולה להבין את קבלת המרות והסגידה בלי שאלה. ואם כבר שאלות, עיקר גאוותי כיהודייה הוא על כך שמופע הבכורה של ילד יהודי הוא הקושיות בליל הסדר. “מה נשתנה". עומד על כיסא ושואל את הקושיות, כמו המפגש הראשון של אלוהים ואדם הראשון שמתחיל בשאלה, “אייכה?". הרי בלי שאלות אין תשובות ואין צמיחה.

ההגדה של פסח נפתחת בהצהרה: “עבדים היינו לפרעה במצרים", ומכאן ממשיכה לתיאור מפורט של סבל העבדות. “וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה". שלושה פעלים שמתארים השפלה גופנית ונפשית.

חכמינו מציגים את העבדות לא רק כעבודה פיזית קשה אלא גם כאובדן של כבוד, של גוף, של משפחה ושל חירות. בהגדה נפרשת תמונה שבצד מצב פוליטי היא גם חוויה אנושית כוללת של הכנעה. סוגיית העבדות מרצון והביטול עצמי מעסיקה אותי מאוד. לא העבד המקראי שנמכר מתוך עוני או כפיצוי על גניבה ומחליט מתוך תחושת תלות להישאר אצל אדוניו ולהגיש את אוזנו כדי שירצע אותה. גם לא הנֶקסוּם הרומי, שבו האזרח העני שנקלע לחוב הציע את עצמו כשעבוד אישי לנושה. הכוונה לאלו שמתמסרים למנהיג, לאל או לרעיון באופן מוחלט, שמחקה את חוויית העבדות.

אני לא יודעת מה הסיבה, וגם אילו הייתי יודעת, המנהיג העליון של המוסף, ד"כ, מקצה לי מספר מילים מוגבל לטור, כך שממילא לא אוכל להפליג בהסברים. מה שכן, קיימים מקורות שמעידים על כך שדבר אינו חדש באמת. הפיתוי לוותר על חירות כבר היה כאן. לאו דווקא ככניעה לאויב, אלא כבריחה מאחריות.

במדבר סיני, רגע אחרי היציאה מעבדות מצרים, בני ישראל מבקשים לשוב לאחור: “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם". העבדות, אם הבנתי נכון, מספקת ביטחון קיומי, גם במחיר של חירות. העיקר שיהיו דגים חינם. אפלטון מתאר ב"מדינה" כיצד חברה דמוקרטית מתפרקת: החירות הופכת להפקרות, ומתוך הכאוס העם מזמין על עצמו שליט עריץ שיכניס סדר.

פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי הלניסטי בן המאה הראשונה לספירה, כותב על אנשים שמעדיפים כניעה לשלטון יציב, אפילו אם הוא מושחת, כי החירות דורשת אחריות מוסרית. האנושות, הוא טוען, נוטה לבחור בשעבוד כשהחירות מכאיבה מדי.

אז נניח שהוויתור על החירות הוא למען נוחות. אבל לעת עתה פסח הוא עדיין חג החירות. לא פחות מכך, הוא חג של שאלות, ושאלות הן לא תמיד דבר נוח. אז אעלה קושיות משלי: אני מסתכלת עליהם, על חברי הממשלה הזאת: באמת הייתי בונה עליהם אילו הייתי נחטפת באמצע הלילה ממיטתי ומחכה שהם אלו שיבואו להציל אותי? נניח שנתקעתי בבעיה כלשהי, האם הם הכתובת? האם הם אלו שיעשו הכל, אבל הכל, למעננו או למען ילדינו כאשר חלילה חיינו תלויים בהם? איך נקרא את ההגדה כשעבדים אנחנו, ולא רק היינו? שנדע חירות אמיתית ואחינו ייצאו מחושך לאור.