אף אחד לא מכין אותך לרגע שבו תהפוך להורה. אין שום הליך מסודר או רישיון נדרש. יש קורסים, ספרים, מכונים מכובדים ואינסוף שרלטנים ובלבלני מוח, אבל עם כל הכבוד לכולם, זה הלם שקשה להתכונן אליו. פטיש 50 קילו שנופל על הראש. הליך שהופך אותנו באבחה אחת למשהו אחר לחלוטין ‐ והוא בלתי הפיך.  

החופש נגמר: אחריות חדשה ומבהילה נוחתת על הכתפיים. מרגע הלידה ועד המוות הנפש שלך נכרכת בנפש נוספת, אולי בכמה נפשות - ואת הקשר הגורדי הזה לא ניתן לפרום. אם נרצה או לא, את הוראות ההפעלה הראשוניות להורות, האוריינטציה הבסיסית, אנחנו מביאים מהבית שלנו. מהחוויה שעברנו כילדים.

ראינו את ההורים שלנו והפנמנו. זה הוטבע בנו, לטוב ולרע. משם מתקדמים באלתור, מנסים לשפר, לא לחזור על אותן טעויות שעשו איתנו. לפחות משתדלים. 

כיום הורות היא עניין שונה לחלוטין ממה שאנחנו, בני דורי ואנוכי, עברנו כילדים. לדוגמה, לחטוף פליק מדי פעם, ולפעמים גם יותר מפליק אחד, היה בעבר עניין לגיטימי. ככה חינכו, “חוסך שבטו שונא בנו" וכו'. בעידן הנוכחי אלימות פיזית ומילולית מצד הורה היא מחוץ לתחום. אסורה על פי כל פרמטר. מלמדים אותנו, ההורים, להכיל, להיות רכים ולהציב את הילד במרכז. הוא השמש והאורים והכוכבים. התכשיט לפני הכל. 

כשהייתי ילד, בני זוג לא התכוננו מראש להורות. הם לא הלכו להדרכה הורית ולא נפגשו עם יועצים מיוחדים. אנשים פשוט הביאו ילדים לעולם. למה? כי היה צריך. כי זה מה שהיה בדור הקודם. הם לא התפלפלו ושקלו אופציות, אלא עשו. חד וחלק. ככה גם גידלו אותנו. בלי פלברות ובלי קשקושים. 

אני הייתי חלק מדור שנקרא “ילדי מפתח". היינו מין יצורים נלווים שהולבשו על המציאות של המבוגרים. שותפים לא מרכזיים במסע חייהם של הורינו. אצלי זה קרה במכפלות: גם ילד מפתח, גם הורים גרושים וגם בן לאמא מיוחדת.

אמי הייתה עיתונאית וסופרת, מוכשרת כמו שד, חכמה בצורה בלתי רגילה ויפה מאוד. החיים והקריירה נפתחו בפניה רק באמצע שנות ה־30 שלה, בזמן שנהייתי מזאטוט לילד. היכולות והאופי הפרוע והמיוחד שלה התיישבו בול על עידן הניו־ג'ורנליזם שפרח בישראל בשנות ה־80, כשהעיתונות הכתובה הייתה מקצוע מדהים ומלא עוצמה בארץ, אמא נסקה.

אם היו מספרים לכם על החיים שלה, האנשים שפגשה והמקומות שראתה, הלסת הייתה נשמטת. אמא אהבה לכתוב, להפיח רוח חיים בדמויות שסיקרה, לעקוץ בסרקזם חריף ולשרטט את העולם כפי שתפסה אותו. היא טרפה את החיים, אהבה אלכוהול, סמים וגברים. שילוב שבאופן לא מפתיע לא תרם ליציבות בבית ולא בדיוק שימח את אבי, ניצול שואה ואינטלקטואל ששידר על גלים אחרים. בסופו של דבר, העולם החדש והאופי המיוחד שלה הביאו, בין השאר, להתפרקות התא המשפחתי שלנו. 

במארג התוסס והמשוגע של המציאות הזו, לא היה הרבה מקום להורות. זאת אומרת, לי לא היה הרבה מקום. למעשה, הצרכים שלי לא היו קיימים. לא היו ארוחות מסודרות, סנדוויצ'ים לבית הספר, דאגה בעניין חוגים, שיחות, עצות, מחשבה על האופן שבו אחונך או התעניינות כללית ביומיום שלי. אמא נמנעה מלהגיע לבית הספר, למפגשי הורים ולכל דבר שתקע את שגרת חייה.

אני אדם שמצליח להבין איך דברים פועלים. לא גאון גדול, אבל יש לי יכולות ללמוד ולבצע. תלמיד שקדן וחרוץ. סליחה שאני מרים לעצמי, אבל בהמשך הספר הזה יש כיסוחים עצמיים ובושות בלי סוף שאני חושף, אז תנו גם קצת לפרגן. למרות כל היכולות הללו, לא הצלחתי ללמוד איך להיות הורה, בעיקר כי לא היה לי מודל.

מה שאני ראיתי במישור המשפחתי היה די מחורבן. מתח, אבא ואמא מכוסחים, יחסי בן ואם מורכבים ומעט יציבות. לכן, כך חשבתי, גם לא אדע לעולם איך לבצע את המטלה. הרבה זמן סלדתי מהרעיון שאקים משפחה. נרתעתי אפילו. ליוותה אותי תחושה שזה לא שווה את המאמץ ושבכל מקרה אני נטול כישורים לעניין הזה. חשבתי שמה שאעשה רק יזיק ויגרום סבל לילדים שיהיו לי, לכן עדיף בלי. 

אחרי שפגשתי אישה מוצלחת במיוחד והתאהבנו, המציאות השתנתה. נהפכתי לאבא ואז גיליתי דבר מדהים: אני לא לבד בחוסר הביטחון, בבלבול ובחשש. כמעט כל הורה טרי נושא איתו פחד והרגשה שהוא לא עושה או יעשה את הדברים בצורה מספיק טובה. אין מישהו שמגיע מספיק מוכן להורות. גם אלו שהתכוננו, למדו ושקדו ימצאו את עצמם במצבים שקשה לפתור. ויותר מכל, כולם נושאים איתם את מה שלמדו וראו בבית הוריהם. 

החדשות הטובות הן שלמרות העבר, המצב אצלי סביר. לפחות עד היום למדתי והתקדמתי לאט־לאט, צעד־צעד יחד עם שתי הבנות שלי. אני צועד בזהירות במסע שנקרא “החיים". בתקופה הזו הבנתי המון דברים שונים ומשונים על עצמי ועל העולם. מעל הכל, גיליתי אהבה שלא חשבתי שקיימת כמותה. אהבה שאינה תלויה בדבר ושאינה חד־צדדית. התרחבות הלב שנוטעת בנפש חום עמוק. אושר עילאי שמקורו בחיבוק, נשיקה, הצלחה והתפתחות של שתי הפוחזות שלי. 

עכשיו, כשהגדולה שלי מיכאלה, הגיעה לגיל 6, החלטתי לאגד את הטורים שכתבתי כאן לספר, מתוך מחשבה שהמילים אולי יעזרו להורים אחרים שנמצאים גם הם במסע הזה. בכל מקרה, אני מקווה שהן יעלו חיוך על השפתיים בימים המחורבנים האלו ויזכירו לכם, גם עכשיו, את מתנת ההורות. 

זו מתנה מופלאה שאפשרה לי, אולי לראשונה מאז נולדתי, להרגיש אושר על מלא. תחושה שלא הייתי בטוח שתהיה אי פעם מנת חלקי. תיהנו מהמתנה הזו. תדאגו שהילדים שלכם ייהנו ממנה. זה המתכון שיכול להפוך אתכם להורים נהדרים ואותם למבוגרים בריאים, חזקים והכי חשוב ‐ שמחים. 