אני שוכן בבונקרים של העיתונות העברית כבר למעלה מחצי יובל. ומאז שנקלעתי לסיטואציה, בכל עת שבה התקרב חג הפסח, הצטרף אליו כצל המונח המפחיד “מוסף חג". המוצר הבלתי נמנע, שאתה נדרש בכל שנה לעצב לו קונספט אחיד ומפתיע, עד שאתה מייחל רק להגיע לסוף ספירת העומר.
ברוב המקרים, העניין מסתיים בעוד וריאציה על המושג “חירות". שהרי עבדים היינו וגו'. כל כך הרבה פעמים הייתי במצב, ככותב וכעורך, שבו נאלצתי להמציא מחדש את גלגל החירות הזה, ולאתר זווית חדשה שבה לא נגענו.
לפחות לא בשנה שקדמה לה. וזה תמיד נראה כל כך מאולץ, כל כך שרירותי. רק היום אני מבין שהתחושה הזאת העידה על כמה שחיינו היו טובים. חיים שבהם כשחשבת על אובדן של חירות, קפצו לך לראש בדיחות גרועות על מוסד הנישואים; או, במקסימום, הרהורים נוגים על צו מילואים.
אבל מאז השבעה באוקטובר, כשאומרים “חירות", אין יותר צורך בשום יצירתיות או הנפשה. הנפש נרעדת מיד, מתחברת באופן הרמטי לסיפורי החטופים שלנו בעזה. העבדים המודרניים. האסורים בשלשלאות, מילולית. גם המשוחררים הטריים, שסיפורי הזוועה שלהם לא מפסיקים להציף את המסך - ובצדק גמור; ובעיקר, 59 הנותרים. האבודים. הנרקבים לאיטם במנהרות האימה.
הסוגיה של החטופים הישראלים בעזה מסעירה את המדינה כבר שנה וחצי, ומייצרת אין־ספור ויכוחים פנימיים וגוונים רבים של תוכניות, משאים ומתנים. נדמה שהיא הפכה לאחד הנושאים הכי מורכבים שעל סדר היום. אבל אם להודות על האמת, היא דווקא מאוד פשוטה. בדרכה המחרידה.
כבר בערבה של השבת השחורה, כשממדי האסון בעוטף החלו להתברר, כולל סדר הגודל המטורף של כמות החטופים, היה ברור לגמרי שאנחנו בקונפליקט בלתי אפשרי. כזה שחמאס ייצר, כמובן, במכוון.
כי הרצון הטבעי והמובן של נקמה בחמאס, וכניסה בכל הכוח לעזה כדי לעקור אותו מהשורש, התנגשו ברצון לשחרר את החטופים. שמהרגע הראשון שימשו כקלף מיקוח אולטימטיבי עבור ארגון הטרור המתועב. זה שכצפוי דאג להחביא אותם היטב בכל רחבי הרצועה, וגם להשתמש בהם כבמגן אנושי.
אני חושב שבסתר הלב, כל מי שהצליח לנטרל את הדם הגועש ואת הזעם המתפרץ הבין מיד שצריך לבחור. שההצהרות הפומפוזיות על שני יעדי המלחמה המקבילים - שחרור החטופים וחיסול חמאס - היו פיקציה מוסכמת. מאוד יכול להיות שהפגיעה הקשה שגרמנו לעזה, ולעזתים, הייתה עניין בלתי נמנע - ולו כדי להשיב את אלמנט ההרתעה בתוך הג'ונגל שאנחנו חיים בו. אבל הטענה שזה מה שיביא גם לשחרור החטופים נשמעה מופרכת מהרגע הראשון.
הבעיה היא שהתובנה הזאת יוצרת בחירה בין שתי תוצאות גרועות. או ויתור על החטופים, או לפחות על חלקם, וגרימת סבל בל ישוער לרובם, או ויתור על הרצון המתבקש וההגיוני לעקור לגמרי את שלטון חמאס. בחירה בין שתי האופציות האיומות האלה היא עניין קשה מנשוא. אז מה עושים? כיאה לישראלים, מנסים לרבע את המעגל.
הקואליציה מספרת לנו עוד ועוד סיפורים על כך שלחץ צבאי משפר את הסיכוי לשחרור חטופים. והיא מוסיפה לספר אותם גם בשעה שחטופים משוחררים מתארים את הנזק ואת הסבל שגורמות מתקפות צה"ליות לחטופים.
שלא לדבר על כך שמרבית רצועת עזה הרוסה כבר מזמן, כך שהדיבורים על “הגברת הלחץ" נשמעים מגוחכים; ומהעבר השני, גורמים רבים בשמאל ובמרכז ממליצים בפומבי על תרחיש שבו נגיע לעסקה כוללת עם חמאס, ורגע אחרי שהחטופים ישובו לגבולם נפר אותה ונפציץ להם את הצורה. אפשר לומר על חמאס הרבה דברים איומים, אבל טיפש הוא לא. ולכן הוא לא יהיה מוכן לשום הסדר קבע שלא יעגן בערבויות בינלאומיות את ביטחונו והמשך שלטונו.
במילים אחרות, יש רק שתי אפשרויות. וכל עוד ממשיכים לא לבחור ביניהן, החטופים משלמים את המחיר הבלתי נסבל. שתי האפשרויות, כאמור, גרועות. אבל צריך לשוב למושג החירות. שהוא הרבה יותר מנושא מאולץ למוסף פסח, אלא ערך ואתוס יהודי בסיסי. ולהחזיר את כולם, עכשיו.
על הסכין
מי שמוקיע את מטילי הספק ביחס לפועלו של רמי דוידיאן, צריך להסתייג בדיוק באותה עוצמה מאלה שמפקפקים בגבורתם של יאיר גולן, נועם תיבון וכו' בשבעה באוקטובר. עד כמה שאני מודע לשסע המדמם בתוכנו, לפעמים אפילו אני נדהם מהעומק שלו. עומק שגורם לנו להתעמת גם סביב הדברים שאמורים להיות בקונצנזוס מוחלט.
"הלוטוס הלבן", שעונתה השלישית הסתיימה השבוע, הצליחה להפוך לאירוע כלל עולמי. וזה לא רק בזכות התמהיל המנצח של יפים ויפות, אתרים אקזוטיים, כסף, סקס ומסתורין. אלא גם הודות לעיסוק היותר מעמיק בנפש האדם, שהתחזק בעונה הזאת. וספציפית, לקונפליקט הקיומי והנצחי בין חומר ורוח.
"Caught" היא עוד עיבוד נטפליקסי למותחן של הרלן קובן, ויש לומר - אחד הפחות מוצלחים שבהם. עיתונאית חוקרת מתחקה אחר פדופיל, וללא ידיעתה משמשת ככלי לנבל האמיתי והסמוי בסיפור. הערך המוסף, שאולי בכל זאת מצדיק צפייה, הוא הלוקיישן. הסדרה מצולמת בברילוצ'ה, עיר בדרום ארגנטינה ששוכנת בנוף לא פחות ממרהיב.