נדמה שמעולם לא חגגנו פסח בישראל כאשר מרחף איום כל כך ממשי ומיידי על חירותנו. לא רק על אחינו החטופים הנמקים במנהרות, אלא על כולנו, אומה שלמה שנחטפה, חלקה מרצון, בידי מי שלא מנסה אפילו להסתיר את כוונתו להשית עלינו שלטון חסר מצרים. אבל בערב החג הזה, אחרי שבוע שבו נחל בנימין נתניהו מפלה אחרי מפלה, יש אולי מקום לתקווה זהירה שהמערכה עוד לא הוכרעה.
לפני כמה שנים היו שני מסמכים כאלה מזעזעים את אמות הסיפים של החברה הישראלית ומוסדותיה. אבל העם בציון, המותש כבר משנה וחצי של מלחמה שלא נגמרת, הטובע בים של צער ואובדן, הולך והופך אדיש. זה בדיוק האקלים שבו צומחות דיקטטורות, ואם למישהו היה ספק – הרי שאחרי דבריהם של ראשי השב"כ ברור שנתניהו מכוון בדיוק לשם: שלטון יחיד שמנטרל את כל מי שמאיים עליו.
למחרת הגיעה סטירה נוספת מבית המשפט העליון, שסימן לנתניהו קו ברור למגבלות הכוח. נתניהו הוביל את שלושת שומרי הסף האחרונים שנותרו בישראל – ראש השב"כ, היועמ"שית ונשיא ביהמ"ש העליון - לצומת שבו הברירה היא להיכנע או להיאבק.
יש חיים בעדר?
מהלכיו של נתניהו לשינוי המשטר בישראל מדמוקרטיה פרלמנטרית למשטר אוטוריטרי התאפשרו לאחר שהפך את הליכוד, בעבר תנועה תוססת ויצרית, לעדר כבשים מבוהלות שרק מתחרות ביניהן על החנופה למנהיג. אבל בתוך העדר הכנוע יש עדיין אנשים חפצי חיים וחפצי עתיד. האם הדבוקה הזאת תישאר מתרפסת גם כשיתגלו סימני חולשה של המנהיג?
מה שעוד אפשר לנתניהו לקדם את ההפיכה הוא העובדה שמולו ניצבת אופוזיציה רפה ומנומסת, ושירות ציבורי שהוא הצליח להטיל מורא על בכיריו. המורא הזה ניכר השבוע בתגובתם ההיסטרית של הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר למכתב של פורום הטייסים.
המכתב עצמו הביע עמדה ערכית על הצורך העליון לשחרר את החטופים על פני המשך המלחמה. לא היו מילה או רמז של קריאה לסרבנות או לאי־התייצבות. ממילא רוב חותמיו כבר אינם בשירות מילואים.
למרות זאת החליטו הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר להדיח את כל המשרתים הפעילים שחתמו על הקריאה הפומבית. המטרה, לדבריהם: "למנוע הכנסת פוליטיקה לצבא". אבל צבא המילואים שלנו מורכב מאזרחים, ולאזרחים מותר, לעת עתה לפחות, להביע עמדה ערכית.
במלחמת לבנון הראשונה, שהייתה שנויה במחלוקת, היו אנשי מילואים שנלחמו כל החודש בביירות וכשיצאו הביתה - הלכו להפגין בכיכר. אז חשבנו שזה חלק מהעוצמה של הדמוקרטיה הישראלית: היכולת להביע דעה חופשית כשאתה לא במדים, וכשאתה לובש את המדים – לקבל את עוּלה של הממלכתיות ולממש מדיניות שאתה לא מאמין בה. הממלכתיות של אז הוחלפה היום במלך, וחבל שהמלך מצליח להטיל מורא על הרמטכ"ל, שעד כה גילה סימני עצמאות.
רצף הניצחונות הקטנים הזה עוד לא מצביע על הכיוון שאליו הולכת המערכה על חירותנו. נתניהו גם הוא נאבק כאן על חירותו, האישית, והוכיח כבר כי במערכה הזאת אין לו עכבות או בלמים. אבל אולי, כמו שכתב לאונרד כהן: "יש סדק בכל דבר. כך האור מצליח לחדור פנימה". השנה הזאת, יותר מתמיד, נאחל שנצא כולנו לחירות ונרים כוסית לשנה הבאה בירושלים החופשייה והמוארת.
התרעות פיקוד העורף