שנה לבחירות. נכון, שנה וחצי על הנייר. אין ממשלה שמשלימה את ימיה, עובדתית. ובמערכת הפוליטית עצמה מבינים זאת מכיוונה. השבוע החלו לספור לאחור ולהיערך בהתאם. הטיימינג הזה לא מגיע בחלל ריק, הוא מדויק: השילוב בין יציאת הכנסת לפגרה והזמן הפנוי לכאורה שהשבועות הקרובים מפנים לח"כים לעבודה על יותר זמן לעשות פוליטיקה, הכניסה של נפתלי בנט באופן רשמי בחזרה למרוץ, והסקרים שמנבאים לו חזרה מוחצת.
וכמובן, העובדה שבעוד כעשרה חודשים יהיו פריימריז בליכוד, שלמעשה יחרצו גורלות בעבור שחקנים פוליטיים במפלגת השלטון, וזה הזמן של חברי הליכוד לעבודה מאומצת בעניין (חגים ופריימריז תמיד עובדים ביחד), והעובדה הכללית שתמיד יש מי שמייחלים לנפילתו של בנימין נתניהו ורואים את עצמיו כמחליפיו. זה היה שבוע לא טוב לנתניהו, והוא מגביר את הרעב של יריביו הפוליטיים להדיחו.
היתרון הגדול ביותר מבחינת זמן הכנה הוא של שניים בולטים – יאיר גולן ונפתלי בנט. יש להם כל הזמן שצריך כדי לעבוד על הבייס, לתכנן קמפיין, לקיים פגישות מרכזיות עם אנשי מפתח ולהפעילם וללחוץ ידיים בקפלן, או בהמשך ברחוב עצמו. לגולן יש כבר קמפיין רץ "קץ הדמוקרטיה" והדיקטטורה שכבר ממש פה.
נפתלי בנט מנסה לחדש את עצמו, בדיוק מה שהוא צריך כדי לטשטש את הפרת הבחירות שקרתה שם בפעם האחרונה. גם הוא יודע שהסקרים כרגע נעימים, אך מוקדמים. והוא גם צריך לדאוג לאיזון הנכון, כך שלא יופנו אליו יותר מדי עיניים. במילים אחרות - להזדקף כמה שפחות בשלב זה.
יאיר לפיד לא צריך לדאוג לכלום. הוא תמיד נמצא בתוך מערכת בחירות בתפיסת עולמו, שזה צעד נכון מבחינתו, אך מתיש כלפי חוץ, כי נראה שהוא עסוק רק בזה. השבוע הוא וחברי מפלגתו חזרו והדגישו בראיונות כי ליש עתיד יש כ־170 מטות ברחבי הארץ. ייאמר לזכותו שהסדר הזה וההכנה המוקדמת מרשימים גם אישים בסביבת נתניהו, שראו עד היום רק בליכוד מפלגה מסודרת ומבוססת.
איתמר בן גביר רב־אומן של קמפיינים ותקשורת. יש בו משהו שמאוד מזכיר את דולנד טראמפ, אין צורך בקמפיין מסודר, המציאות מייצרת משברים, והוא מנצל כל הזדמנות לטובתו ויודע לאלתר, יכול לחסוך את כל כספו מקריאייטיב של קמפיינרים, הוא יודע להרגיש את הדופק של אזרחים ולקרב אותם אליו. גם לעצבן זו יכולת להפעיל רגש ולהראות שאתה שחקן קיים ומשפיע. יכולת האלתור שלו תמשיך לספק בשנה הקרובה עוד מהלכים או מופעים. פוליטיקאי שיודע להתחדש.
בימים אלה בני גנץ ואביגדור ליברמן חושבים בכל כוחם איך לחדש את מפלגותיהם. הם לא יכולים להגיע עם אותו המוצר. הנבחרות שהם מציגים יצטרכו להשתנות ולהתחדש, משום שהחדש הוא הבטחה, הוא טרם אכזב, יש לו כוח פוליטי אדיר, וכולם מחפשים דרך לפצח את אותו חידוש.
להערכתי, גנץ וליברמן יחזרו אחרי אותם האנשים מבחוץ כדי לרענן את רשימותיהם. לא אופתע אם בסופו של דבר השניים האלה ימצאו את עצמם ברשימה משותפת, עם רוטציה כזו או אחרת. יש פוטנציאל לא רע לרעיון כזה. עם התחדשות כמובן. רק מוטב שלא להכניס לשם עוד שניים וליצור עומסים, כולנו זוכרים איך זה נגמר עם הקוקפיט.
נתניהו - למי שמגיע מעמדת ראש הממשלה יש יתרון. כל מהלך שהוא עושה בעבודתו והוא בבחינת הצלחה, ככל שהוא סמוך יותר לבחירות - כך נצרב בזיכרון של בוחרים פוטנציאליים. ותמיד הוא יכול לסמוך על הרל"ביזם שיעשו לו רק טוב. ראינו איך הוא עבד במערכות בחירות קודמות.
תור חגיגי
במסגרת ההכנות לחג הפסח והעמידה בתנאי הסף של ביגוד לבן, מצאתי תירוץ נהדר להתייצב בחנות האהובה עליי, שאם הייתה מקימה מפלגה מבחינתי היא זו שראויה להנהיג את המדינה – זארה. כמובן דאגתי שזה יהיה בסניף מרכזי, בקניון הומה אדם, כדי שיהיה לי על מה להתלונן בזמן שאני משחיתה את זמני בעמידה אינסופית בתור בתוך המון חסר סבלנות.
עם ישראל הוא עם סגולה. ואיך אני יודעת? משום ששם בתור, אלה בדיוק מסוג הרגעים שאתה מגלה את האנשים, את רוחב ליבם, את הכלתם. אין דבר כיף יותר במדינה שלנו מאשר לפגוש ישראלים אחרים ולהתלונן איתם ביחד. אני פשוט מכורה לזה. עושה לי טוב על הנשמה. אין על החגים.
בזמן שהתור העמוס של זארה הפך לתור באורך שלא היה מבייש את הזמנים שצריך לעמוד בדיסנילנד, ואף שממש, אבל ממש, התאמנתי בלא לפצות פה, בסופו של דבר זה פשוט התפרץ ממני: "סליחה, אפשר לפתוח עוד קופה?". בתשובה לשאלתי נפתח עליי פה בסגנון שלא היה מבייש את הסחלה שמתחולל מדי יום ברשת החברתית טוויטר, שכידוע לקוראי טור זה, אני פוקדת אותה עם שקית הקאה. בקיצור, המוכרת הסבירה לי וללקוחות הנוספים שהחנות לא של "אבא'שלה".
שלוותי המאומצת הופרה באחת, ורגע לפני שהגבתי, ביצעתי את מה שאני מבטיחה לאמא שלי מאז שהייתי ילדה ועד היום – לספור עד 100. בזמן הזה הרהרתי במחשבה הבאה - זו בדיוק הייתה הבעיה המרכזית, שהחנות לא של "אבא'שלה" ולכן הדברים מתנהלים כך. בתום הספירה (תמיד אני נשברת ב־20 אגב), ובזמן שהתור נראה לי כצועד לאחור, הודעתי לגברת שאני ממליצה לה להיות קשובה ללקוחות. בואו נאמר שזה פחות עבד.
החלפנו בינינו מהלומות מילוליות, שמייצגות ויכוח ממוצע עם לקוח ישראלי לא מרוצה שמקבל שירות ישראלי בינוני. כאמור, אין על החגים. כשהרגשתי שעלה לי הסעיף, הודעתי לה חגיגית שאם היא תמשיך לזלזל בלקוחות, אני מפרקת לה את התור וכולנו נוטשים. כשהסתכלתי לאחור קלטתי את גודל האירוע. הגאווה והצדק של עיני האנשים סיפרו שהם מאחוריי, איש אחד הניף יד לעברי בתנועת תמיכה וניצחון, ואישה אחרת הגדילה והוסיפה, "ונשאיר את כל הפריטים על הרצפה". אני מודה שלרגע ממש נבהלתי. בסך הכל רציתי לפתוח קופה נוספת. האם האירוע בדרך להסלמה?
וראו זה פלא, בתוך כמה דקות נפתחה קופה חדשה, התור תקתק, והאווירה של המוכרת התהפכה להיות שירותית ונעימה, הבגדים הלבנים נקנו, ויצאתי עם עוד כמה חברים חדשים מהתור. מסקנות, רבותיי, במדינה שלנו רק מי שדורש מקבל משהו, לא כדאי לדחות את הקניות לרגע האחרון, אין על הבגדים בזארה, וכמובן רק ביחד ננצח. חג שמח!