סיפור יציאת מצרים ולקחו: האירוע הכי מוזכר, הכי מתועד, הכי מונצח במקורות הוא יציאת מצרים – מוקדו ועיקרו של ליל הסדר. בפסוקים, בתפילות, במאמרי חז"ל, אין אירוע שמקבל, מרתק, נשמר ומבוצר בזכרון לדורות בהיסטוריה של העם היהודי כמו יציאת מצרים. בתורה נאמר חמישים פעמים 'הוציאך מארץ מצרים'. עשרת הדיברות, צווים לכל בן-אנוש, אינן מתחילות בפסוק "אנכי ה' אלוקיך אשר בראתיך" אלא "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". בברכת המזון, מוזכרת יציאת מצרים. ב"בתים" של התפילין, מונחים כתובים על פיסות של קלף סיפור יציאת מצרים. יותר מנס קריעת ים סוף וממעמד קבלת התורה בהר סיני – יציאת מצרים צרובה ומעוגנת בתולדות העם היהודי כאירוע היחודי המכונן שחייבים לזכור תמיד.

מדוע? יציאת מצרים היא סיפור מפלתו, השפלתו וסופו של פרעה מלך מצרים. פרעה היה היצור האנושי הראשון שהפר את אחד מעיקרי צווי בריאת העולם – צו האוסר שעבוד בני אדם. אחרי בריאת האדם "בצלמו בצלם אלהים" (בראשית א' כ'ז) ציווה אלהים "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרמשת על הארץ". אלהים התיר לבני אדם לרדות, לשלוט לשעבד את דגת הים וכל חיה. רק אותם. אסר לרדות, לשלוט ולשעבד בני אדם. פרעה מלך מצרים היה ילוד-אשה ראשון שהפר, רמס וחילל ביודעים, בכוונה, באכזריות את האיסור לשעבד בני אדם. הוא שיעבד את בני ישראל, ניצל אותם כעבדים.

הפרה ראשונה, בוטה, גסה מתריסה של צו ואיסור שאלהים כלל, שילב וחיבר לבריאת העולם, דרישה ותנאי לקיומו של העולם. פרעה אכן נענש. הוא וצבאו טבעו בים סוף. בני ישראל אכן נחלצו משעבודו. אנחנו חוגגים את מפלתו ואת שחרורם של בני ישראל מדי שנה בחג הפסח. אבל הפרת האיסור לשעבד בני אדם, שפרעה היה הראשון ליזום ולבצע נגד צו וחוק בריאת העולם, נמשכת, חיה, קיימת ובועטת גם בימינו. זאת הפרה שאסור לשכוח. לכן יציאת מצרים, המרי הראשון נגד שעבוד בני אדם, מרד שהצליח ושחרר את העם משעבוד, הוא האירוע החשוב, המרכזי, החיוני והנצחי שאנחנו חייבים לזכור.

לזכור תמיד, כל השנה, בתפילות, בלימוד מאמרי חז"ל. אבל בחג הפסח, בליל הסדר, המצווה, החובה הן לספר את יציאת מצרים. לא רק לזכור. חייבים לדבר, לספר. "ואפילו כלנו חכמים, כלנו נבונים, כלנו זקנים, כלנו יועדים את התורה, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים". עד כמה חשוב ההבדל המהותי בין לזכור את יציאת מצרים לבין לספר את יציאת מצרים מוכח בעובדה שמייד בתחילת הגדת פסח, מובא ונכתב הסיפור על קבוצת התנאים "שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים". הרי ברור שהתנאים זכרו כל השנה את יציאת מצרים. בעל ההגדה ביקש להדגיש את החשיבות המהותית של סיפור יציאת מצרים על פני זכירתו.

הוכחה עד כמה הפרת הצו נגד שעבוד בני אדם שחטא פרעה מלך מצרים היא עדיין הפרה מתמשכת, קיימת ובועטת בימינו היא האימרה בתלמוד של התנא שמואל. "דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד". (בבלי, מסכת ברכות ל'ד ע'ב). זאת אומרת, שרק המשיח הוא זה שיושיע אותנו מצרת ומצוקת השעבוד. התנא לא מפרט אם הכוונה לשחרור העם היהודי משעבוד או האנושות בכלל. מאז הקמת המדינה העם היושב בציון איננו משועבד.

לסיפור בהגדה על התנאים היושבים בבני ברק ומספרים ביציאת מצרים, יש חידוש מקורי, נועז ומרהיב. הצדיק מרן רבי יהודה אריה ליב, האדמו"ר השני לשושלת גור, הידוע בשם ספרו "שפת אמת", אומר שהמעשה בתנאים שישבו בבני ברק לא אירע בליל פסח אלא באחד מלילות החול בשנה. בלשון זהירה כותב שפת אמת, "ואינו רחוק לומר כי מעשה בני ברק היה בלילה אחרת, שהיו מספרין אותה הלילה ביציאת מצרים עד אור הבוקר, דאי לאו הכי קשה פשיטא". כלומר, אם זה אכן היה בליל פסח, פשיטא – אז מה החידוש, שידברו ביציאת מצרים, על מה ידברו תנאים בליל פסח אם לא על יציאת מצרים?

אלא שהם ישבו בצוותא בבני ברק ודיברו על יציאת מצרים בלילה רגיל באמצע השנה, כי סיפור יציאת מצרים הוא תמיד חשוב ביותר. נכדו של שפת אמת האדמו"ר מגור מרן רבי שמחה בונים זצ'ל, הידוע בשם ספרו "לב שמחה" (אביו של האדמו"ר מגור הנוכחי) מביא ראיה ואסמכתא מבריקות לחידוש של שפת אמת. חכמי התלמוד אומרים, "משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל" (בבלי, מסכת סוכה כ'ז ב). כלומר, עדיף ורצוי מבחינת ההלכה לא לצאת מהבית בחג שהוא רגל. התנאים שלפי המסופר ישבו בבני ברק בליל פסח, מלבד אחד מהם, רבי עקיבא, לא היו תושבי בני ברק, אלא התגוררו בערים וכפרים בארץ ישראל. אם כך, איך יצאו מבתיהם ברגל? אלא ברור שהאירוע שהתנאים היו מסובין בבני ברק לא אירע בליל פסח אלא בלילה רגיל.

ההגדה של פסח היא ספר-קודש במלוא המובן של המונח. הפרשן בן-ימינו רבי שלמה יוסף זוין זצ'ל, בספרו "המועדים בהלכה" פוסק-קובע, "בסדר ליל הפסח תופסת ההגדה את המקום המרכזי. היא תופסת מקום חשוב אף בספרות ההלכה. ביסודה אין ההגדה לא מנהג ולא תקנת חכמים, אלא הלכה גמורה, מצוה של תורה". המיוחדות של ההגדה שהיא, בלשון ימינו: מסמך היסטורי.

מסמך נדיר בניסוחו וסגנונו, בתוכנו המוקפד, גדוש משמעויות ולקחים. שמו וזהותו של מחבר ההגדה איננו ידוע. עובדה מדהימה, ששמה של הדמות המרכזית שהנהיגה את יציאת מצרים, נביא הנביאים, משה רבנו, איננה מוזכרת בהגדה. פרשנים מצטטים את הגאון מוילנא שהסביר, שאם היה מוזכר שמו של משה רבנו היה צריך להזכירה הרבה וסיפור יציאת מצרים היה מתמקד סביב משה רבנו. מחבר ההגדה ביקש לציין ולהדגיש כי יציאת מצרים היתה נס של הקדוש ברוך הוא שאין בלתו.