ערב פסח מחר, שנה וחצי למלחמת 7 באוקטובר, שניתנו לה כל מיני שמות הירואיים כדי לסמא את העם הטיפש שאנחנו "בניצחון מ־ו־ח־ל־ט". אבל תכלס, חמאס מסתלבט עלינו, באמצעות הנהגה שחיה כעכברושים מטונפים במנהרות שבעזה. חמאס עדיין מחזיק ב־59 חטופים, 25־24 מהם מוגדרים כחיים, השאר מתים. יש ביניהם גיבורים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה ב־7 באוקטובר 2023, כאשר ה־כ־ל קרס כאן. בינתיים הזמן חלף ואפילו 20% מההרס, החורבן, הקטל העצום, לא תוקן.
אנחנו עדיין בהליך של רמייה, הונאה, הפצת רעל מזוקק באמצעות "הלשכה", בעיקר תסכול של רוב הציבור, בגלל תחקירים מפוקפקים שעברו אין־ספור תהליכים של כביסה בהרתחה, כביסה עדינה וניקוי יבש – כדי לא להטיל דופי ואשמה בגנרלים שכשלו. עוד לא הגענו בכלל לשלב התחקור האזרחי, כי קולקציית האפסים של הימין ההזוי, יש שיאמרו אף בזוי, מתנגדים לכל מהלך שיטיל בהם דופי, חסדי השם, אגם הדרעק והמאכערים – כולם נקנים בכסף ציבורי ובטובות הנאה על חשבון הציבור.
ריח הבישול היה מזעזע, אני יכול לחוש את הריח עד היום. המטבח נראה כמו זירת הרצח של השחקנית שרון טייט ואורחים נוספים שהתארחו בביתה, בידי חבורת "המשפחה" של צ'ארלס מנסון, בקיץ של 1969. כן, הייתי בן 10 אז, אני זוכר הכל. גם במטבח בכפר סבא נקוו שפריצים של דם על קירות החרסינה ומשטחי השיש הלבנים. נחשפתי לטבח הדגים פעם אחת, ומאז לא נגעתי במאכל היהודי הדוחה הזה. גם כיום אני מתקשה להביט בו, עם הג'לי הדוחה שעוטף אותו. אבל העם שלי אוהב את הקרפיון שהוא דג נחות, אז מה אני יכול לעשות בדיוק?
את ארוחת החג היינו פותחים בצלחת מרק מלאה במי מלח קרים, עם ביצה קשה מגורדת בפומפייה. הסבירו לי השבוע שרש"י קבע שביצה קשה ועגולה היא סימבולית לסבל שחווה העם היהודי במצרים. אבל הרי ידוע שפרשנות תורנית של יידעלך תביא לשלוש דעות מנוגדות. אז פניתי לאמא שלי, כדי שתפענח לי את הזיכרון הזה. "אמא, למה אכלנו אצל סבתא את מי המלח עם ביצה קשה ומגורדת. עד היום יש לי בחילה מהאירוע". "חחחח... אוי, רוני, כל דבר במסורת היהודית גורם לך לבחילה. לא גידלתי אותך ככה". "בסדר, אמא, לא מדברים על האכזבה שלך ממני עכשיו. מה סימלה המנה הזו?". "רוני, זה היה טיט".
"אמא, נפלת לסם? דווקא יעשה לך טוב בגילך להתחיל להשתמש, באחריות. איזה טיט? זו הייתה ביצה קשה, לא מלט". "חחחח... אמא שלי האמינה שהמנה הזו מסמלת את סבלם של בני ישראל במצרים, בתקופה שהם בנו את הפירמידות. הם חיברו את הלבנים בטיט. הרי היית שם, ראית. חחח... אוי אתה הורס". "טוב אמא, הבנתי הכל. אבל רק שתדעי שיידעלך לא בנו את הפירמידות. אנחנו לא עם שבונה, אנחנו עם שסוחר ומרמה את הגויים. בטח רימינו את פרעה וג'מעתו בחומרי הבנייה ועשינו עמלה של כמה לירות"... "בסדר, רוני, אז היהודים היו מפקחי בנייה, מה זה משנה לך? אמא החליטה שזה סמל לטיט, לכן אכלנו את המנה הזו בכל סדר פסח. מה פתאום נזכרת בזה?".
דיברתי עם אמא מהאוטו. אז הדלקתי סיגריה והסברתי לה. "כי זו המנה היחידה שאני רוצה שכל 120 דיירי אגם הדרעק והמאכערים שלו יאכלו במשך שבעה ימים בפסח שלוש פעמים ביום, אמא. החטופים החיים בעזה שותים מי ים, אוכלים רבע פיתה ביום טוב. אולי אם יאכלו את הזוועה הזו במשך שבעה ימים, לא בשנה וחצי, כן? הם יפנימו איך חיים החטופים ביומיום שלהם, הבנת?".
לא שעשו משאל על הקרבתם של החטופים, ובטח שחצי עם לפחות לא רוצה שיוקרבו, אבל מותר לשקר, להונות, לרמות, לעשוק את החלש, להתעמר בקשישים ובחולים, זה מדאורייתא. צמים בכיפור, ומתחילים מחדש. השאלה היא מי הוא חכם? אין לשאלה הזו תשובה. איני מוצא חכמים באגם הדרעק. אני מוצא פיקחים שמיישמים הון־שלטון־שווה־המון, אני מוצא אתנן פוליטי כל יום מחדש, ביזה של הגעלט־קוידש הציבורי, הישרדות כמובן, רק חוכמה אין.
אבל לא רק גועליציית האפסים מורכבת מרשעים, גם האופוזיצייה דרעק מורכבת מרשעים, שמתחפשים לליברלים. רק ניתן להם מנדט להחליף את הגועליצייה, הם מיד ייתנו לחניוקים כל מה שהם רוצים, ואף יותר. אני אוהב את האמירה הטיפשית "אנחנו דואגים לעולם התורה". אז ציונות דתית זה לא עולם התורה?
בנותיך רוצות להיות חלק מ־46% החניוקים שקיבלו דירה בהקפה. הבנת את ה"והגדת לבנך/בתך"? כי אני הבנתי כבר לפני הרבה שנים. ישנן כמובן ארבע הקושיות של "מה נשתנה", שזה רק מסורת בלי מהות, שלא מתכתבת עם המציאות בטבע. מה לעשות, ככה זה. למשל, מדוע אנו אוכלים מצות בפסח? התשובה פשוטה, כי החליטו בשבילנו. אפילו בבתי חולים דורשים לפשפש בתיקים, כדי לא להכניס חמץ. כי פסח זו מאמש־מאמש־תעשייה.
מתחילים במסחרה של מכירת חמץ לגוי. אלוהים לא אמר את זה למשה בהר, כן? זו המצאה של אחרי הדייט ביניהם, על פסגת ההר. יש כלים לפסח, יש הכשר כשל"פ שזה ימבה געלט, יש מצה שמורה של 18 דקות הכנה, אבל גם 19 ו־20 הולך, כי לא זורקים סחורה יקרה. יש בגדים לפסח, יש רמונט בפסח, או סתם שפכטל וצבע. יש גם מלונות בכתריאליבק'ה בפסח, במחיר צנוע של 18 אלף צ'קולים לארבעה ימים בחול המועד, כן? זה 4,000 אירו, סכום שאבא משלם על 20 לילות ברודוס, בחצי פנסיון באותה רשת שעושקת את אבא במולדת שלו, כן?
אבל מי סופר? כי אתה חייב להבין כלכלה, ילד: איך בדיוק רשתות מלון בישראל יעשו רווח של 300 מיליון שקל בשנה של מלחמה על הציבור המטומטם־מלא־מלא, שזה אנחנו? ומה יש במלונות, הגד נא לבנך! ארוחת בוקר, בריכה עם מאות טיפשים כמוך שמתארחים שם, אבל יש גם בלי ארוחת בוקר... חחח... חחחח. אגב, הגד נא לבנך שלמבוא להונאה הזה קוראים בשפה המלונאית: אטרקציות. אל תשכח להגיד לו את זה.
בשלב הזה של האירוע החגיגי כבר חיסלתי 4־3 מצות רטובות עם חזרת וכבד קצוץ, עם עוד סלטים שיש על השולחן. "המסובין" לידי ומסביבי עדיין אוחזין בהגדה, כאילו הם מתרכזים במדד הדאו ג'ונס, כדי לבדוק כמה רווח עשה הכסף שלהם בשוק המניות, ושוכחים שמה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם. אני מתקדם לשיר "דיינו". זה שיר אפעס קצת בעייתי, כי הוא הלל לאלוהים שהוציאנו ממצרים, אבל לא הוציאנו מעזה כבר שנה וחצי. למה ככה? אז ביציאת מצרים הוא הרג בכאילו את בכוריהם. נו, בסדר, גם צה"ל הרג עשרות אלפי מחבלים מחמאס, אז מה? מה השתנה?
אבל דחילק, למה נגמר הרומן בינינו לבין אלוהים במעמד הר סיני? איפה הוא היה בפרעות בספרד ופורטוגל, במזרח אירופה, בשואה, במלחמות ישראל, כולל במלחמה הנוכחית – כאשר בכל האסונות האלה נטבחו ילדים, נשים וזקנים? איך כל הבאבא־בובות לא מסוגלים להסביר למה, כמה ומדוע נבצר מאלוהים לעזור לנו? יתרה מזאת, איך אלוהים רואה את המנהיגים שלנו מתנשקים עם גדולי הצוררים של העם היהודי? הנה אבי האומה נסע להתחבק עם ויקטור אורבן ההונגרי, שעמו הנאור חיסל 565 אלף יהודים, 430 אלף מהם בתוך חודשיים ב־1944. אבל 80 שנה אחרי המלחמה ההיא אנחנו חותמים על עסקאות נשק עם ההונגרים.
גם את הפולנים גועליציית האפסים שלנו ממש אוהבת. 3.3 מיליון יידעלך חיו בפולין ב־1939. בשש שנים השמידו הפולנים 90% מקהילת היהודים, שלושה מיליון עד 1945. אבל שכחנו, כרגיל. איפה אלוהים להזכיר לנו, אולי לנקום? בטח הוא נופש במלדיביים. בספרד נטבחו עשרות אלפי יהודים במאה ה־15, השאר גורשו לארצות המגרב. בפורטוגל נמשכה האינקוויזיציה 300 שנה, עד למאה ה־19. עשרות אלפים נטבחו, אלפים הועלו למוקד ונשרפו חיים. אז ספרד שונאת אותנו עד היום, פורטוגל מטפחת אנטישמיות בשקט. על גרמניה חבל להרחיב, גם אם אנחנו סיפור אהבה עם ההומניות הגרמנית. עם לא משתנה ב־80 שנה, גם לא ב־200 שנה. אבל אנחנו אוהבים לישון עם האויב, תמיד אהבנו.
ועדיין חובה עלינו לזכור את החטופים. הם בני אדם, לא פארש פוליטי, משיחי, הישרדותי. במה חטאו כאשר נחטפו מהקיבוצים, ממסיבת הנובה, או לוחמים שנפלו בקרבות כיבוש הנגב המערבי ב־7 באוקטובר, והקריבו את עצמם בשביל שנמשיך לחיות כאן. אבל במקום לעסוק קודם כל בחטופים, הגועליצייה עסוקה במלחמה נגד שומרי הסף. הם רוצים לסגור את החטיבה היהודית בשב"כ, כדי שאפשר יהיה לפרוע בפלסטינים בלי הפרעות מיותרות, לנהל עסקאות של חאפצע־מנמצע ב"לשכה" במימון של יידעלך מכל העולם, כי זו הרי המהות של עגל הזהב.
התרעות פיקוד העורף