"לא בחרתי להיות יהודי, נולדתי לתוך העסק הזה שלא באשמתי. האמת היא שלא רק שהשלמתי עם זה, אלא אני אפילו מרוצה מכך. אם להיוולד לתוך קבוצה אתנית כלשהי, עדיף להיוולד יהודי. זה עם מרתק, מעצבן, דוחה, מלהיב, זוועתי, נפלא". מתוך הספד עצמי של פרופ' יהודה באואר, היסטוריון, שהלך לעולמו ב־2024, בגיל 98.
ערב פסח מחר, שנה וחצי למלחמת 7 באוקטובר, שניתנו לה כל מיני שמות הירואיים כדי לסמא את העם הטיפש שאנחנו "בניצחון מ־ו־ח־ל־ט". אבל תכלס, חמאס מסתלבט עלינו, באמצעות הנהגה שחיה כעכברושים מטונפים במנהרות שבעזה. חמאס עדיין מחזיק ב־59 חטופים, 25־24 מהם מוגדרים כחיים, השאר מתים. יש ביניהם גיבורים שנלחמו עד טיפת דמם האחרונה ב־7 באוקטובר 2023, כאשר ה־כ־ל קרס כאן. בינתיים הזמן חלף ואפילו 20% מההרס, החורבן, הקטל העצום, לא תוקן.
אנחנו עדיין בהליך של רמייה, הונאה, הפצת רעל מזוקק באמצעות "הלשכה", בעיקר תסכול של רוב הציבור, בגלל תחקירים מפוקפקים שעברו אין־ספור תהליכים של כביסה בהרתחה, כביסה עדינה וניקוי יבש – כדי לא להטיל דופי ואשמה בגנרלים שכשלו. עוד לא הגענו בכלל לשלב התחקור האזרחי, כי קולקציית האפסים של הימין ההזוי, יש שיאמרו אף בזוי, מתנגדים לכל מהלך שיטיל בהם דופי, חסדי השם, אגם הדרעק והמאכערים – כולם נקנים בכסף ציבורי ובטובות הנאה על חשבון הציבור.
אין ספק שבשנות שלטונו של אבי האומה, הוא הקריס כאן מדינה, פירק כאן חברה – ויצר בסיס איתן וחזק למלחמת אזרחים שתדמם כאן תקופה ארוכה מאוד. אז העם היהודי, בארץ ובגולה (שאינה מעניינת אותי כלל. יש הבדל מהותי בין להיות יהודי בגולה, שרוצה לנהל לנו את החיים, לבין ישראלי שחי כאן), יחגוג בסופ"ש סדר פסח שני במלחמה.
בזקנתי, כאשר מגיעים חגים יהודיים בלוח השנה העברי, יש לי נטייה להיזכר באופן שבו חגגה משפחתי את החגים האלה. פסח היה חג קטלני, כאשר סבתא טובה הייתה מביאה קרפיונים כדי שישחו באמבטיה בביתם שבכפר סבא. יומיים לפני הסדר הדגים היו מובאים למטבח. סבא מרדכי היה חובט בראשם באמצעות מערוך מעץ, מסיר את ראשם באמצעות סכין קצבים ומנקה את בטן הדג. סבתא הייתה מכניסה את הגווייה של הדג למטחנה ידנית, כדי להפוך את הסחורה לעיסה דוחה שממנה מכינים גפילטע פיש. גם את הראשים הכרותים היו מכניסים לסיר הבישול הענק.
ריח הבישול היה מזעזע, אני יכול לחוש את הריח עד היום. המטבח נראה כמו זירת הרצח של השחקנית שרון טייט ואורחים נוספים שהתארחו בביתה, בידי חבורת "המשפחה" של צ'ארלס מנסון, בקיץ של 1969. כן, הייתי בן 10 אז, אני זוכר הכל. גם במטבח בכפר סבא נקוו שפריצים של דם על קירות החרסינה ומשטחי השיש הלבנים. נחשפתי לטבח הדגים פעם אחת, ומאז לא נגעתי במאכל היהודי הדוחה הזה. גם כיום אני מתקשה להביט בו, עם הג'לי הדוחה שעוטף אותו. אבל העם שלי אוהב את הקרפיון שהוא דג נחות, אז מה אני יכול לעשות בדיוק?
את ארוחת החג היינו פותחים בצלחת מרק מלאה במי מלח קרים, עם ביצה קשה מגורדת בפומפייה. הסבירו לי השבוע שרש"י קבע שביצה קשה ועגולה היא סימבולית לסבל שחווה העם היהודי במצרים. אבל הרי ידוע שפרשנות תורנית של יידעלך תביא לשלוש דעות מנוגדות. אז פניתי לאמא שלי, כדי שתפענח לי את הזיכרון הזה. "אמא, למה אכלנו אצל סבתא את מי המלח עם ביצה קשה ומגורדת. עד היום יש לי בחילה מהאירוע". "חחחח... אוי, רוני, כל דבר במסורת היהודית גורם לך לבחילה. לא גידלתי אותך ככה". "בסדר, אמא, לא מדברים על האכזבה שלך ממני עכשיו. מה סימלה המנה הזו?". "רוני, זה היה טיט".
"אמא, נפלת לסם? דווקא יעשה לך טוב בגילך להתחיל להשתמש, באחריות. איזה טיט? זו הייתה ביצה קשה, לא מלט". "חחחח... אמא שלי האמינה שהמנה הזו מסמלת את סבלם של בני ישראל במצרים, בתקופה שהם בנו את הפירמידות. הם חיברו את הלבנים בטיט. הרי היית שם, ראית. חחח... אוי אתה הורס". "טוב אמא, הבנתי הכל. אבל רק שתדעי שיידעלך לא בנו את הפירמידות. אנחנו לא עם שבונה, אנחנו עם שסוחר ומרמה את הגויים. בטח רימינו את פרעה וג'מעתו בחומרי הבנייה ועשינו עמלה של כמה לירות"... "בסדר, רוני, אז היהודים היו מפקחי בנייה, מה זה משנה לך? אמא החליטה שזה סמל לטיט, לכן אכלנו את המנה הזו בכל סדר פסח. מה פתאום נזכרת בזה?".
דיברתי עם אמא מהאוטו. אז הדלקתי סיגריה והסברתי לה. "כי זו המנה היחידה שאני רוצה שכל 120 דיירי אגם הדרעק והמאכערים שלו יאכלו במשך שבעה ימים בפסח שלוש פעמים ביום, אמא. החטופים החיים בעזה שותים מי ים, אוכלים רבע פיתה ביום טוב. אולי אם יאכלו את הזוועה הזו במשך שבעה ימים, לא בשנה וחצי, כן? הם יפנימו איך חיים החטופים ביומיום שלהם, הבנת?".
אמא נחנקה מצחוק. "אוי, רוני, אתה אף פעם לא היית נורמלי. אבל לזכותך אני אומרת שמאז שעמדת על דעתך, כבר כילד, שנאת את השלטון. ורק שתדע, שגם בגילי יש לי שאיפה לראות את כולם חוזרים. אני מקווה לזכות לראות את זה. שרית מכינה לך קניידעלך וכבד קצוץ?".
"כן, אמא, היא מכינה לי הכל, אל תדאגי. טוב, אני נכנס לחניון, אז השיחה תתנתק. אדבר איתך מחר ואגיע בשבת. 'תראות".
איני משתתף פעיל בסדר פסח, אבל אני שקט ליד השולחן ולא מפריע. איני מאמין למילה בהגדה, אפילו לאות, אז החלטתי להכין לעצמי הגדה אלטרנטיבית, כדי שאוכל לעיין בה באמצעות הסלולרי (על מצב שקט) בעת הסדר. נתחיל בארבעה בנים של חז"ל. ישבה הג'מעה שקראו לה "חכמינו", שהם כמו הבאבא־בובות היום או מאכערים בטיפשורת, וכתבה סיפורים. כי האופציות האחרות היו לעבוד ו/או להיות לוחמים חוס וחולילה. הרי יותר עדיף לשתות נאד יין ולסדר את הראש עם מקטרת מפוטמת בחומר חבל"ז.
נפצח בחכם. "כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה העדות והחוקים והמשפטים, אשר ציווה אלוהינו אתכם". זו שאלה קלה. השם ציוונו, בכאילו, לעשות הפיכה משטרית, לשנות את החוקים, להתעלם מבית המשפט – ולסדר לנו חוקים שייטיבו איתנו, גועליציית האפסים ומקורביה. כלומר, חסינות באגם הדרעק, להקריב אזרחים ולוחמים, לברוח מאחריות, להאשים את הדרג הביטחוני בכל מחדל, ואם נדרש כמובן בשביל הפוליטיקה דרעק – להקריב חטופים "לטובת הכלל", כי "כך רוצה העם".
לא שעשו משאל על הקרבתם של החטופים, ובטח שחצי עם לפחות לא רוצה שיוקרבו, אבל מותר לשקר, להונות, לרמות, לעשוק את החלש, להתעמר בקשישים ובחולים, זה מדאורייתא. צמים בכיפור, ומתחילים מחדש. השאלה היא מי הוא חכם? אין לשאלה הזו תשובה. איני מוצא חכמים באגם הדרעק. אני מוצא פיקחים שמיישמים הון־שלטון־שווה־המון, אני מוצא אתנן פוליטי כל יום מחדש, ביזה של הגעלט־קוידש הציבורי, הישרדות כמובן, רק חוכמה אין.
רשע. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם, מה העבודה הזאת לכם?". תשובה קלה מאוד. חשוב להשתמט משירות צבאי, ולדרוש לשלוח יידעלך אחרים למות בשבילנו. החניוקים הם הרי "לוחמי תורה", שזה להתנדנד על הסטנדר במצוות הבאבא־בובות, לקבל קצבאות, לעבוד עבודה זרה בלי מיסים, כמו הדרייברים, למשל. ולקבל הגנה מגועליציית האפסים להמשיך בדרך החיים הזו לעולמי עד, באמצעות חקיקה מפלה של חילונים מטומטמים.
אבל לא רק גועליציית האפסים מורכבת מרשעים, גם האופוזיצייה דרעק מורכבת מרשעים, שמתחפשים לליברלים. רק ניתן להם מנדט להחליף את הגועליצייה, הם מיד ייתנו לחניוקים כל מה שהם רוצים, ואף יותר. אני אוהב את האמירה הטיפשית "אנחנו דואגים לעולם התורה". אז ציונות דתית זה לא עולם התורה?
הרב הראשי של צה"ל, הרב שלמה גורן, שהיה חבר בלח"י והקים את הרבנות הצבאית, היה רבצ"ר 23 שנים, ולאחר מכן רב ראשי, הוא לא "עולמה של תורה"? והרב הראשי הנוכחי, קלמן בר, שהיה לוחם בחטיבת הנח"ל, הוא לא "עולמה של תורה"? רק משתמטים ומטיפים להשתמטות, אנטי־ציונים בעליל, הם "עולמה של תורה". עולמה של התעלקות על החברה, זו כנראה התורה החדשה.
תם. "והיה כי ישאלך בנך מחר, לאמור מה זאת?". ההגדרה ונוסח השאלה נכתבה בספר שמות בשביל בני גנץ וערימת התמימים, בכאילו, כן? בימין הממלכתי. הם לא יודעים לשאול, הם גם לא יודעים לענות, הם לא יודעים כלום, הם לא עושים כלום, הם לא שווים כלום. אולי במקום תם, צריך היה לומר, כלומניקים בע"מ באגם הדרעק.
שאינו יודע לשאול. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור". מה בדיוק אני יכול להגיד לו? שיש כאן ערימה של כלומה ומאומה, שנסחטת בידי ערימה של באבא־בובות, כדי לתת להם שלטון וחיים מפנקים? שבעוד חמש שנים הוא יידרש להתגייס לצבא, אחרי שטחנו לו את המוח שטוב למות בעד ארצנו? לא טוב למות בשביל אף אחד, בטח שלא בשביל דיירי אגם הדרעק, שבאפסותם כי רבה כושלים כל יום ויום בניהול המדינ'ע ונותנים ל־13% מהציבור להשתמט מכל תרומה מינימלית למדינ'ע? לזה התכוון הכותב ב"והגדת לבנך ביום ההוא"?
צריך ואף נדרש להגיד לילדים רכים: תבחנו אופציות אחרות, אתם לא חייבים לשלם בדם על כישלונות של ערימה של כלום, שחבריה דואגים אך ורק לעצמם. ב"והגדת לבנך" הכוונה היא שתכין לו דרכון זר, תארגן לו שירות צבאי בדו"צ, כי מה שטוב לילד"ז של אבי האומה, טוב גם לבנך, כן? וגם לבנים של הבאבא־בובות, כן? ובמקום לשלוח את בנותיך לצבא, ב"והגדת להן ביום ההוא" הכוונה היא שתדאג שיהיה להן מעמד כמו של דתיות וחרדיות. שיתלבשו צנוע מגיל 17, יחזיקו סידור ותהילים בתיק, ויודיעו למיט"ב שהן מאורסות לאברך. מדוע הן לא מקדימות להתחתן? כי הן מחכות ל"דיור למשתמט" של יצחק גולדקנופף.
בנותיך רוצות להיות חלק מ־46% החניוקים שקיבלו דירה בהקפה. הבנת את ה"והגדת לבנך/בתך"? כי אני הבנתי כבר לפני הרבה שנים. ישנן כמובן ארבע הקושיות של "מה נשתנה", שזה רק מסורת בלי מהות, שלא מתכתבת עם המציאות בטבע. מה לעשות, ככה זה. למשל, מדוע אנו אוכלים מצות בפסח? התשובה פשוטה, כי החליטו בשבילנו. אפילו בבתי חולים דורשים לפשפש בתיקים, כדי לא להכניס חמץ. כי פסח זו מאמש־מאמש־תעשייה.
מתחילים במסחרה של מכירת חמץ לגוי. אלוהים לא אמר את זה למשה בהר, כן? זו המצאה של אחרי הדייט ביניהם, על פסגת ההר. יש כלים לפסח, יש הכשר כשל"פ שזה ימבה געלט, יש מצה שמורה של 18 דקות הכנה, אבל גם 19 ו־20 הולך, כי לא זורקים סחורה יקרה. יש בגדים לפסח, יש רמונט בפסח, או סתם שפכטל וצבע. יש גם מלונות בכתריאליבק'ה בפסח, במחיר צנוע של 18 אלף צ'קולים לארבעה ימים בחול המועד, כן? זה 4,000 אירו, סכום שאבא משלם על 20 לילות ברודוס, בחצי פנסיון באותה רשת שעושקת את אבא במולדת שלו, כן?
אבל מי סופר? כי אתה חייב להבין כלכלה, ילד: איך בדיוק רשתות מלון בישראל יעשו רווח של 300 מיליון שקל בשנה של מלחמה על הציבור המטומטם־מלא־מלא, שזה אנחנו? ומה יש במלונות, הגד נא לבנך! ארוחת בוקר, בריכה עם מאות טיפשים כמוך שמתארחים שם, אבל יש גם בלי ארוחת בוקר... חחח... חחחח. אגב, הגד נא לבנך שלמבוא להונאה הזה קוראים בשפה המלונאית: אטרקציות. אל תשכח להגיד לו את זה.
בשלב הזה של האירוע החגיגי כבר חיסלתי 4־3 מצות רטובות עם חזרת וכבד קצוץ, עם עוד סלטים שיש על השולחן. "המסובין" לידי ומסביבי עדיין אוחזין בהגדה, כאילו הם מתרכזים במדד הדאו ג'ונס, כדי לבדוק כמה רווח עשה הכסף שלהם בשוק המניות, ושוכחים שמה שבא בקלות, באותה הקלות ייעלם. אני מתקדם לשיר "דיינו". זה שיר אפעס קצת בעייתי, כי הוא הלל לאלוהים שהוציאנו ממצרים, אבל לא הוציאנו מעזה כבר שנה וחצי. למה ככה? אז ביציאת מצרים הוא הרג בכאילו את בכוריהם. נו, בסדר, גם צה"ל הרג עשרות אלפי מחבלים מחמאס, אז מה? מה השתנה?
אבל בניגוד למציאות בעזה, יש שורה בשיר שאני ממש מחבב. "אילו הרג את בכוריהם, ולא נתן לנו את ממונם, דיינו. אילו נתן לנו את ממונם, ולא קרע לנו הים, והעבירנו בתוכו בחרבה, דיינו". אז אלוהים לא נתן לנו את ממונם של פרעה וג'מעתו, אנחנו גנבנו אותו. בהמשך המסע לארץ הקודש הכנו את עגל הזהב, והריב בינינו בעקבות העגל הזה גבה את חייהם של עשרות אלפי יידעלך. אלוהים גם לא קרע לנו את הים, ניצלנו את הגאות והשפל, שבאים במחזורים כל שעתיים, לכן לא חצינו את הים כולם ביחד, זה דרש זמן לעבור במים למאות אלפי יידעלך. לא חרבה ולא נעליים.
גם הפארטייה של מתן התוירה בהר סיני, זו הזיה. משה לא יכול היה לשרוד על פסגת ההר 40 יום ולילה. הוא היה לוקה בהיפרתרמיה והיפותרמיה, בגלל הפרשי הטמפרטורות. אני שירתי שם בצבא, אין מצב. מה הוא אכל בדיוק, מה הוא שתה? איך הוא משך צידה לתקופה כזו, כאשר טיפס על ההר? שאלות בלי תשובות, כמובן.
אבל דחילק, למה נגמר הרומן בינינו לבין אלוהים במעמד הר סיני? איפה הוא היה בפרעות בספרד ופורטוגל, במזרח אירופה, בשואה, במלחמות ישראל, כולל במלחמה הנוכחית – כאשר בכל האסונות האלה נטבחו ילדים, נשים וזקנים? איך כל הבאבא־בובות לא מסוגלים להסביר למה, כמה ומדוע נבצר מאלוהים לעזור לנו? יתרה מזאת, איך אלוהים רואה את המנהיגים שלנו מתנשקים עם גדולי הצוררים של העם היהודי? הנה אבי האומה נסע להתחבק עם ויקטור אורבן ההונגרי, שעמו הנאור חיסל 565 אלף יהודים, 430 אלף מהם בתוך חודשיים ב־1944. אבל 80 שנה אחרי המלחמה ההיא אנחנו חותמים על עסקאות נשק עם ההונגרים.
גם את הפולנים גועליציית האפסים שלנו ממש אוהבת. 3.3 מיליון יידעלך חיו בפולין ב־1939. בשש שנים השמידו הפולנים 90% מקהילת היהודים, שלושה מיליון עד 1945. אבל שכחנו, כרגיל. איפה אלוהים להזכיר לנו, אולי לנקום? בטח הוא נופש במלדיביים. בספרד נטבחו עשרות אלפי יהודים במאה ה־15, השאר גורשו לארצות המגרב. בפורטוגל נמשכה האינקוויזיציה 300 שנה, עד למאה ה־19. עשרות אלפים נטבחו, אלפים הועלו למוקד ונשרפו חיים. אז ספרד שונאת אותנו עד היום, פורטוגל מטפחת אנטישמיות בשקט. על גרמניה חבל להרחיב, גם אם אנחנו סיפור אהבה עם ההומניות הגרמנית. עם לא משתנה ב־80 שנה, גם לא ב־200 שנה. אבל אנחנו אוהבים לישון עם האויב, תמיד אהבנו.
ועדיין חובה עלינו לזכור את החטופים. הם בני אדם, לא פארש פוליטי, משיחי, הישרדותי. במה חטאו כאשר נחטפו מהקיבוצים, ממסיבת הנובה, או לוחמים שנפלו בקרבות כיבוש הנגב המערבי ב־7 באוקטובר, והקריבו את עצמם בשביל שנמשיך לחיות כאן. אבל במקום לעסוק קודם כל בחטופים, הגועליצייה עסוקה במלחמה נגד שומרי הסף. הם רוצים לסגור את החטיבה היהודית בשב"כ, כדי שאפשר יהיה לפרוע בפלסטינים בלי הפרעות מיותרות, לנהל עסקאות של חאפצע־מנמצע ב"לשכה" במימון של יידעלך מכל העולם, כי זו הרי המהות של עגל הזהב.
בהמשך הם צריכים להתכונן למלחמת אזרחים קטלנית, באמצעות כל המיליציות הימניות שהוקמו כאן וחומשו כאן. כפי שהצדיק פיתהמר בן גביר את מתן רישיון נשק לעובדת לשכתו: "היא מסיירת איתי, לכן היא זקוקה לנשק". לא נכון, באמת? מה זה מסיירת? כשפיתהמר "מסייר", הוא והצוות שלו מאובטחים בידי מקצוענים, הוא לא צריך שפקידה תגן עליו או על עצמה. אז יש לנו 200 אלף נושאי נשק כמו הפקידה של פיתהמר. זו סכנה ברורה, מוחשית ומיידית.
אז תבלולו בפסח. אל תאכלו יותר מדי מצות ושתו הרבה מים. אל תתרחקו מהבית יותר מדי, כי "הלשכה" של אבי האומה לא סומכת על השב"כ שיאתר מחבלים, רגע לפני הפיגוע שתכננו. תאמינו רק בדונלד טראמפ ובד"ר מרים אדלסון, שישיגו עוד עסקה לשחרור חטופים. נכון, סטיב וויטקוף כבר המשיך הלאה למו"מ עם איראן, אבל דונלד יודע שהוא צריך את ד"ר מרים והכסף שלה. גם המפלגה הרפובליקנית צריכה אותה לבחירות האמצע בעוד שנתיים, ולקמפיין הנשיאות הבא שייפתח בעוד שלוש שנים. הכסף של מרים הוא החמצן היחיד והסיכוי של החטופים לחזור. גועליציית האפסים שלנו לא הייתה שווה כלום, אינה שווה כלום וגם לא תהיה שווה כלום – כאשר זה מגיע להצלת חיי אדם. חבל, אבל זה מה שיש.