סמ"ר דניאל, סמ"ר שקד, סמ"ר אלון, סמ"ר שי וסמ"ר יובל השתחררו אתמול משירות סדיר בצה"ל. בעוד כמה ימים הם יעלו שוב על מדים לארבעה חודשי מילואים נוספים בגדוד 890 של חטיבת הצנחנים.
דניאל מגיע למפגש עם סבא שלו. בשלב מסוים מספר הסבא בשקט על מה שאמר לו הנכד אחרי הקרב בבארי: "סבא, אתה זוכר שבתיכון הייתי צריך לנסוע עם הכיתה למחנות ההשמדה בפולין, אבל בגלל הקורונה זה בוטל? אז בשואה כבר הייתי. ראיתי איך רצחו יהודים כמו באושוויץ ובמיידנק. ראיתי את זה בבארי".
לוחמי גדוד 890 שהו בחג שמחת תורה בשטח אימונים במדבר יהודה. במוצאי החג הם היו אמורים להתחיל תרגיל גדודי מסכם. "המג"ד כינס אותנו ערב לפני", מספר דניאל, "הוא אמר 'תהיו מוכנים מחר למלחמה, תבואו חזקים, ערוכים'. הוא רצה להכניס בנו כוח, אך לא חשבנו שהדברים שלו יהפכו לנבואה שתתגשם כמה שעות אחר כך".
כשהלוחמים נעו דרך השדות, הם הבחינו בשני צעירים שהסתתרו בשדה. "הם היו מבוהלים וסיפרו שברחו ממסיבת הנובה", משחזר אלון. "הרגענו אותם, טיפלנו בהם והעברנו אותם אחורה לאזור בטוח". בסמוך לכניסה לקיבוץ נשמעו צעקות לעזרה של שוטר ליד המיגונית. "השוטר צעק שהוא צריך חובש. מיד אני והסמ"פ רצנו לעברו. הוא הצביע על פתח המיגונית, אמר שיש שם שתי בחורות פצועות".
שי החובש, נכדו של אחד מאלופי צה"ל במלחמת יום הכיפורים, מספר כי "בדרך ראינו את הרכבים השרופים ואת גופות האזרחים, השוטרים והמחבלים שהיו שרועות על הכביש. אבל בפתח המיגונית זה היה אחר, קשה, בלתי יתואר. אני מבין שאני הולך על גופות כדי לחלץ את שתי הפצועות. היה ריח מפחיד במיגונית ובסביבה שלה".
"זה היה ריח של מוות, של דם, של גופות שרופות", מסכימים שאר הלוחמים. "זה הרגע שלא נשכח, זה הרגע שהכניס אותנו להבנה שאנחנו במשהו אחר", מוסיף שי, "הצלחנו להוציא את הבנות מהמיגונית ואחרי כמה ימים נודע לנו שהן בסדר".
"היה להם ציוד עדיף"
כבר בש"ג של הקיבוץ ראה הכוח גופות נוספות. "ההחלטה הייתה שאנחנו נכנסים ללחימה בשתי השכונות הקרובות ביותר לעזה, בחלק המערבי של הקיבוץ", מספר דניאל. בכניסה לשכונות הכוח הבחין ברכב צבאי משוריין מסוג "דוד" שנפגע קשה ובתוכו היו גופות של שוטרים. "בסמוך לרכב רץ לעברנו שוטר שנפגע ברגלו. הוא היה נסער. בזמן ששמנו לו חוסם עורקים, הוא צעק לנו 'אתם צריכים עוד כוחות, יש פה הרבה מחבלים. תיזהרו, הם יהרגו אתכם'".
"התקדמנו בשתי השכונות על פי התרגולת. כל צוות תופס שורה של בתים ונע בחיפוי ואיגוף", אמר יובל. "היו לנו אין־ספור היתקלויות עם המחבלים. גם כאשר סיימנו לטהר קו בתים, נדרשנו לחזור לאחור, כי המחבלים ברחו ושבו לבתים מאחור. הם התנהלו כמו עכברים, חלקם לבשו מדי צבא והיה קשה לזהות אותם". ואילו שקד מוסיף: "היה להם ציוד לחימה עדיף משלנו. הם באו עם רימונים, RPG ומטעני צינור. הם הגיעו מאורגנים להתקפה".
הלוחמים מספרים על המורכבות של הלחימה ועל המשימה הלא פשוטה שהוטלה עליהם בניהול הקרב. "בבית הראשון שאליו הגענו נתקלנו באזרחית שהסתתרה מאחורי השיחים בחצר. בהמשך אתה מבין שיש מולך כמות מטורפת של מחבלים חמושים, מבוצרים. ושבתוך מתחם הלחימה יש אזרחים שאתה חייב להציל", אומר שקד.
"קודם כל, אתה נכנס למבנה, מסתכל, ורק אחרי זה אתה יורה", מוסיף יובל. "אתה מוודא שאין אזרחים, אלא מחבלים. ברוב המקרים בשל כך אתה חוטף אש. אבל פעלנו באופן הזה כדי לוודא שאתה לא פוגע באזרח חף מפשע".
כל חבורת הלוחמים מסכמת את החזרה לקיבוץ התופת: "בארי היא חלק מאיתנו, זה לא נתפס מה שילד בן 20 חווה במקום הזה. זה דבר שגם אדם בוגר יתקשה להתמודד איתו. נלחמנו בעזה, בלבנון, בסוריה, אבל שום קרב לא יהיה דומה למה שעברנו בקיבוץ בארי".
התרעות פיקוד העורף