אמא, זה שאת משתדלת, זה כבר מרזה | לירון חאיק מעוז

"אמא, זה שאת בתוך התהליך ומשתדלת, זה כבר מרזה". כך אמר לי עילי, בננו בן ה-12 אוטוטו, כשראה שאני מסתכלת שוב במראה ומבקרת את עצמי לדעת. בכלל שמתי לב שעניין דימוי הגוף וביטחוני העצמי עולה ביחס ישר כשהילדים (בינתיים שניים מתוך שלושה) מסתכלים עליי ומפרגנים לי. כשאורי, בת ה-3 אומרת לי "אמא התלבשת יפה", או "את יפה", אני פתאום משכילה להבין שאני נתפסת כמכלול, שאידיאל היופי הוא כה פשטני ואמורפי, ואיננו מסתכם בקילו פחות או שלושה יותר.

אני תמיד נעה על הציר של האם אני מספרת לעצמי סיפור שנוח ונעים לי להקשיב לו בהתאם לנסיבות, או האם אני צריכה להתאפס על חיי, להבין שעברה מעל שנה מהלידה השלישית והגיע הזמן שאגן הים התיכון יחזור לחוף המבטחים שלכאורה הוא שהה בו בלידה הראשונה.

אני תוהה האם אני אעשה צום מיצים לסירוגין, או פשוט אסכם את עצמי באלף קלוריות ליום, כל יום, עם שאיפה להגיע לשמונה מאות, ואשמור על חיוך ושמחת חיים הגיונית, כאילו לא בא לי לרדת על סיר פסטה שמנת פטריות כרישה ערמונים ואעשה דמיון מודרך שיחזיק שעתיים ואמלא את פי מים, כי לפעמים פשוט עדיף לשתוק או לשתות, או רק להכניס לגוף מזון רוחני בדמות פודקאסט משנה חיים.

ואולי בכלל צריך לייתר את כל ההתעסקות השומנית הזאת כעת כשאני עסוקה ועובדת כמו שרציתי, אבל בעצם עננה של צלוליטיס רובצת על מוחי כל יום כשאני מתלבשת מול המראה לפני העבודה וחושבת "כמה המכנס היה יושב עליי מגניב ויפה אילו הייתי פחות חמישה או עשרה קילו ואיפה הריבועים האלמותיים בבטן מגיל 28".

אז לכבוד חג הפסח והשחרור מעכבות ומאכזבות אני מאחלת לעצמי לשחרר על אמת. לעשות את הכי טוב שלי כמה שאפשר. להתנזר מאגוזים בתשע בערב (כי גם כשהשיר אומר "מלאו כיסי באגוזים", הוא אינו מתכוון "מלאו קלוריותיי בשומנים"), בכלל אני מאחלת לעצמי לשחרר את ה"מה חושבים" וה"מה אומרים" ולהתמקד במה בא לי לעזאזל כבר, נראה לי שהגיע הזמן, קצת לפני גיל 42 (אמאלה זה נשמע פתאום כה מבוגר כשזה אצלי ולא אצל אחרים, ואיך יש לנו ילד ששנה הבאה חוגג בר מצווה כשאני בכלל בת 20).

להבין שהכל בראש שלי בלבד ולהפסיק לקפוץ למסקנות והרעבות עצמיות שאינן מחזיקות ולו דקה או חטיף ופל חלבון מדומה במסווה של שובע. בכללי, אני חייבת להקשיב יותר לילדיי ולחסון, אותו אני משגעת על בסיס שעתי בנוגע לקימורי וקיעורי גופי והוא עומד בכך בגבורה ובאומץ, בחוסר ברירה ובכלל ליהנות גם מהשומן שעוד לא ירד בבטן התחתונה, כי גם כשהוא לא היה שם, לא היו בינינו יחסי ידידות מופלאים.

והכי חשוב בתפילה ענקית לשחרור שיותר חשוב מכל לנו כאומה, שחרור של כל ה-59 חטופים, שכבר היו אמורים להיות לפני שנה וחצי בביתם, ולא אף דקה אחת יותר במנהרות החמאס. הלוואי שבטור הבא שלי כבר הלב יהיה פחות כבד ונשמח בשחרורם.