אם צריך להגדיר את מחאת הפיתות מול ביתה של השרה עידית סילמן במילה אחת, היא תהיה - בחילה. בעצימו של חג פסח באים יהודים לביתה של אישה שומרת מצוות, ומפזרים פיתות, חמץ, בכדי לפגוע בקודשי ישראל.
הסיפור הוא לא השרה עידית סילמן או מחאות נגד הממשלה. מחאות נגד הממשלה מתנהלות היטב מהיום בו היא קמה. מחאה באמצעות פיתות היא לא מחאה לגיטימית. זאת לא הייתה מחאה נגד השרה סילמן, זאת הייתה מחאה נגד היהדות.
במחנות ההשמדה ובגיטאות, גם בצל השואה, יהודים ניסו לשמור על חג הפסח ככל האפשר. הם מכרו חמץ, אפו מצות, ייבשו את הלחם, שמרו תפוחי אדמה כדי לנסות לגרד אותם לקמח תפוחי אדמה כשר לפסח ולמרות אימת הנאצים השתדלו לקיים ליל סדר בדרגשים שבצריפי המחנות.
בפסח תש''ד, כשכלו כל הקיצים במחנה ברגן-בלזן, הרב יששכר-ברנרד דוידס נתן היתר לאכול חמץ בחג כאשר בהיתר נכתב: "לפני אכילת חמץ יאמר בכוונת הלב: אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות".
יהודים מסרו את נפשם, פשוטו כמשמעו, בכדי שלא לאכול חמץ. מי שבחר שלא לשמור, לפחות כיבד את מסורת ישראל. אבל בישראל של שנת 2025, יש מי שמבזים בכוונת מכוון את מסורת ישראל ופוגעים ביהדות. בשביל לקבל הד תקשורתי, האירוע מוכוון כלפי השרה עידית סילמן, אבל מחאה נגד סילמן הייתה יכולה להתבצע גם ללא פיתות. בל נטעה, זאת לא מחאה נגד סילמן - אלא מחאה נגד היהדות.