כל הכבוד ל"דבל בר 2": לאומץ הלב הציבורי והמקצועי של ראש השב"כ רונן בר ולראשת מח"ש קרן בר מנחם. על המהלך שביצע השב"כ וחוקרי מח"ש לחשוף את "הבוגד" מבין שורותיו של ארגון האחראי לסדרי הממשל בישראל, לביטחון האישי של כל אחד במדינה הזאת.

הגיע הזמן להסיר את המסכות ולשים את הדברים על השולחן. יש כאן ניסיון של הממסד הימני של המפה הפוליטית לרסק את מערכות הממשל מבפנים: את המשטרה, הצבא, את השב"כ וכל מה שמבחינתם לא מתיישב עם האנרכיה שהם מבקשים לעצור בדרך הממשל שלהם. מבחינת אותם גורמים הכל "כשר למהדרין".

זה בסדר שנגד במיל' באגף המודיעין יעביר מסמך לדובר של ראש הממשלה במטרה לסכל עסקה לשחרור חטופים. זה בסדר מבחינתם שלחלק מהשרים בממשלה יש מנגנון של חפרפרות הפועלים מתוך חדרי המלחמה של צה"ל ומעבירים בזמן אמת מהלכים ותוכניות סודיות של צה"ל. וזה בסדר מבחינתם שמתוך חדר המבצעים של השב"כ יושב שתול שמוציא מידע לעיתונאים המזוהים ציבורית עם הימין. והוא דואג להעביר להם ולשר ימני קיצוני בממשלה מידע מתוך השב"כ על חקירות, בדיקות ופעולות מבצעיות.

יש כאן חציית קווים. שום ארגון ביטחוני ובטח ובטח ארגון חשאי לא יכול לחיות בשלום עם העובדה שמציבים בתוכו שתולים, בוגדים שדואגים להעביר מידע לבעלי עניין.

ריגול יכול להתבצע בכמה דרכים: מול סוכן מודיעין של היריב, מול דלף מידע לתקשורת (ראו ערך מרדכי ואנונו) ועד חבירה אידיאולוגית לאנשי ממשל ופוליטיקאים. במקרה זה הבגידה והריגול בוצעו ממניעים ימניים. באותה מידה היה המעשה יכול להיעשות גם לצד השמאלי. פוטנציאל הנזק בשני המקרים הוא זהה: ריסוק מבפנים של הארגונים הביטחוניים.

להקת הפוליטיקאים שקמו הבוקר לתחרות מי מביניהם לבין עצמם יקרא בקריאה להדיח את ראש השב"כ. הם עושים זאת רק כמס עבור הבייס השבוי שלהם. לא מעבר. אם הם היו דואגים באמת לביטחון ישראל הם היו שותקים, מחרישים. אם הם ממש היו דואגים בכל ליבם לביטחון ישראל הם היו מגנים את "הבוגד". כי ריגול הוא ריגול, בגידה זאת בגידה. לא משנה מה המניע, לא משנה מה הרקע - ימין או שמאל.

חופש העיתונות יקר במדינה דמוקרטית. אבל גם לחופש צריך להציב גבולות וחוקים ברורים. בשם חופש העיתונות לא הכל מותר. האזנה לטלפונים של עיתונאים הוא הליך דרקוני קיצוני, שאסור להפוך אותו לכלי שמיש בידי השב"כ, המשטרה, מח"ש, המוסד, המלמ"ב וכל ארגון ביטחוני ומדינתי אחר.

ההאזנה במקרה זה בוצעה אל מול השיחות בין החשוד לבין העיתונאים. זה היה טווח הצו ובזה נעשה השימוש. המטרה לא הייתה מקורות העיתונאים אלא איתור הבוגד. אגב, אף אחד מהעיתונאים לא נחקר, לא נדרש למסור עדות, לא נסחט על ידי גורמי החקירה. כל המהלך בוצע רק מול החשוד איש השב"כ שביצע לכאורה את העבירות. לאנשי התקשורת אין צד פלילי בסיפור. הם עשו את מלאכתם באופן מעורר כבוד.

רגע לפני שמנסים לעשות סיבוב פוליטי על הפרשה החמורה, כדאי לקחת רגע אוויר לריאות, להבין מה פוטנציאל הנזק שבתוך הצבא וארגוני הביטחון פועלים חפרפרות המופעלות על ידי פוליטיקאים בעלי עניין פוליטי. הדבר הזה חמור אלפי מונים ממאות מכתבים ועצומות של חיילי מילואים שמבקשים רק דבר אחד שנמצא בקונצנזוס: "שחרור החטופים גם במחיר של הפסקת לחימה".

ראש השב"כ רונן בר וראשת מח"ש קרן בר מנחם עשו בדיוק מה שנדרש מהם, למרות ניסיונות של הממסד הפוליטי הימני לפרק כאן את מוסדות הממלכה גם במחיר פגיעה בביטחון של כולנו.