הטייטל החדש של חיים אתגר: "עורך בכיר אמר לי פעם - אתה תגמור בכלא" | חיים אתגר

בשבוע שעבר הפכתי לסופר. איגדתי אסופה של טורים שהתפרסמו כאן במהלך השנים, הוספנו לתבשיל איורים נהדרים של יובל רובצ'יק האגדי, והופ - יש ספר. יצירה חמודה, שנמכרת בכלל לא רע. עוד לא כיסיתי את ההוצאות, אבל אני בדרך.

מעל הכל - מעמדי השתנה. מעתה איני עוד חיים אתגר, איש הטלוויזיה והעיתונאי, אלא חיים אתגר, הסופר והיוצר. הטייטל החדש לא הכניס אותי למועדון המכובד של א.ב. יהושע ודוסטויבסקי, אבל בעיני עצמי הגשמתי חלום ישן. לכל הפחות סגרתי מעגל. מגיל 14 בערך אני כותב וחולם שיום אחד מישהו יגלה את הכישרון הספרותי הכביר שלי. שיזמינו אותי לתוכניות תרבות, אולי אפילו אקבל את פרס גונקור. ואם לא הכרה עולמית - אז לפחות בישראל.

עד היום כתבתי ארבעה ספרים. כולם נגנזו. שלושה מהם נשלחו להוצאה לאור, אבל לא זכו להידפס. הראשון נדחה בזלזול, כשהייתי בן 17. עורך בכיר, מוערך, קבע שמדובר באסופה של כלום ושום דבר. אמר שעליי להתבגר, להשתפשף, ללמוד - וגם אז, לא בטוח שייצא ממני סופר דגול או משהו גדול. אם יהיה לי מזל, כך אמר לאמי, אולי לא אגמור בכלא.

הנבואה שלו התממשה חלקית. שנתיים אחרי החיזיון שלו מצאתי עצמי מבקר בסביבת כלא צבאי, שלא בטובתי.הספר השני התבסס על יצירה של רומן גארי. לא יודע למה נפלתי דווקא עליו - בזמנו הוא דיבר אליי. לטעמי, הספר היה לא רע בכלל. שלחתי אותו לעורכת בכירה, תחת שם בדוי. אחרי שלושה חודשים של כסיסת ציפורניים ותחושת אפסיות היא חזרה אליי: ניכרת יכולת כתיבה סבירה עד בינונית, אמרה, אבל הספר צריך להשתנות לחלוטין - עלילתית, סגנונית. הדמויות לא מספיק עמוקות, קבעה, והמתווה לא מספיק מעניין. אם נסכם, היא סברה שהרוב הוא ממש לא.

הבנתי שאם אתמסר לדבר, אתאבד עליו, אולי בתוך שלוש שנים אוכל להגיש גרסה משופרת שתזכה למבט נוסף ממנה. אם כי סביר להניח שהייתי חוטף סירוב משפיל נוסף. לקח לי זמן להתאושש, כי השקעתי בו לא מעט, וכבר התחלתי להתבגר. הבנתי שאם אני רוצה לא לרעוב, כדאי לבחור בנתיב שונה, כזה שמשלמים בו משכורת. מצאתי. התפרנסתי ממשהו אחר. אבל הכמיהה לא מתה.

הספר השלישי נכתב בהשראתו ובעזרתו של אדם מאוד מפורסם. הוא היה לא רע. בעקבות ההצלחה הפיננסית שלו יצרנו משהו שחשבתי שיהיה שוס. מדריך, עשרת הדיברות שלו לכיבוש העולם. שלחתי למוציאים לאור, ואפילו היו כאלה שהתעניינו. חלק הסכימו לפרסם. אבל בשלב מסוים הפסקתי לאהוב את הספר. כמו בני זוג שהקסימו זה את זה לזמן מה, ואז זה נגמר. אפילו שנאתי אותו.

חשבתי שיש בי סופר דגול, אבל שום סופר דגול לא היה מוציא ספר עזרה עצמית. לא שמעתי שבלזק כתב מדריך להסרת כתמים. עם השנים הבנתי שכנראה לא נועדתי להיות סופר דגול. מה לעשות, זאת המציאות. ובכל זאת, לא ויתרתי. החלטתי להוציא בעצמי את מה שאני חושב שהוא ראוי, וכך הגענו לספרי החדש. שמתי את הכסף שלי. השקעתי. זכיתי בעצמאות מוחלטת - כזו שמאפשרת לי לעשות בדיוק מה שאני רוצה.

בסוף מסע כל כך ארוך, שכל כולו היה ניסיון לקבל לגיטימציה מעולם הספרות - מסע שדרש ממני שעות של כתיבה, שכתובים, חנופה, אכזבה, השפלות והתבטלות - סוף־סוף רוויתי נחת. אני לא לבד. אנשים שקראו את הספר שלחו לי הודעות שזה ריגש אותם, הצחיק אותם, החזיק אותם, נתן להם נחמה. בציר לא רע לימים הקשים האלו. אז לא, טולסטוי לא ייצא מהבן של לאה. גם לא עגנון או בלזק. לא נורא. להיות חיים אתגר ששלם עם עצמו - זה בסדר גמור. ובשבילכם - חיים אתגר, הסופר והיוצר.