נתן זהבי שאל צעירים על טרבלינקה: הם הסתכלו עליו כמו על קשיש נודניק

בשבוע הבא נציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. מאז אסון 7 באוקטובר, הרבה ישראלים משווים את אירועי הזוועה ביישובי עוטף עזה לזוועות השואה. זו השוואה מוטעית בעיניי, אבל אין לי כוונה להתווכח עם אלו שחושבים כך. בשבוע האחרון, בשיחות עם חבר'ה צעירים, שאלתי אותם מה אומר להם השם טרבלינקה. רק שניים מתוך עשרה ידעו שמדובר במחנה ריכוז. האחרים הביטו עליי כמו על נודניק קשיש שמבלבל להם את המוח.

עשרות רבות מבני משפחתי הועברו להשמדה בטרבלינקה, ברכבות המוות שיצאו מאזור ביאליסטוק. איש מהם לא ניצל. כשאני שומע את פוליקר שר את "התחנה הקטנה טרבלינקה", אני מצטמרר. מה אנחנו יודעים על טרבלינקה? הוא היה אחד משלושת מחנות ההשמדה הגדולים שפעלו במסגרת מבצע ריינהרד, תוכנית ההשמדה של יהדות פולין. המחנה שכן באזור מבודד, כשעה וחצי נסיעה ברכבת מוורשה.

הרציחות שבוצעו בו היו חלק מ"הפתרון הסופי" - תוכנית הנאצים להשמדת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה. ההערכות הן כי בין 870 אלף ל־880 אלף בני אדם נרצחו שם, מהם כ־99.5% יהודים, והשאר בעיקר צוענים. השטח הקטן של המחנה ומבנהו, כפי שנחשפו גם במשפט אייכמן, מעידים בבירור שמטרתו היחידה הייתה השמדה. רק קומץ יהודים הושארו בחיים כדי לעבוד: למיין את הרכוש של הנרצחים - בגדים, חפצי ערך, נעליים, שיני זהב, אפילו שיער.

במקום פעל תא גז, ככל הנראה מבוסס על דיזל. חולים נורו למוות. בתחילה נקברו הגופות בבורות ענק, אבל אחרי תבוסת הגרמנים בסטלינגרד החלו לשרוף את הגופות כדי לטשטש ראיות. לאחר מכן המחנה פורק ונחרש, אך נותרו תצלומים שצילם מפקד המחנה, עדויות ניצולים וממצאים ארכיאולוגיים. במהלך מרד שפרץ במחנה הצליחו כ־200 אסירים להימלט, מעטים מהם שרדו. המפקד וסגנו נתפסו בדרום אמריקה והוסגרו. שניהם ישבו בכלא - המפקד שוחרר מטעמים בריאותיים ומת בביתו.

מחנה ההשמדה טרבלינקה II הוקם באביב 1942, בסמוך למחנה העונשין והעבודה טרבלינקה I, ומכאן שמו. לבניית המחנה החדש גויסו אסירים מהמחנה הוותיק, אשר לא ידעו מהו ייעודו האמיתי של האתר הנבנה. שטחו של טרבלינקה II היה כ־200 דונם, והוא הוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של למעלה משלושה מטרים. האסירים נצטוו לשזור בין חוטי התיל ענפי אורן, ולשתול עצים מבחוץ - במטרה להסוות את הנעשה בפנים. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה, ובסמוך לה נחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. כל מתקני המחנה נבנו בידי אסירים יהודים בלבד.

המחנה חולק לשני אזורים: במרחב הראשון שכנו צריפים עבור אנשי הסגל הגרמני, מחסנים ובתי מלאכה. באזור השני, שהופרד בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים - בתחילה שלושה, ובהמשך נוספו עשרה נוספים. שטח כל תא עמד על כ־16 מ"ר. כאן גם מוקמו צריפי מגורים לאסירים יהודים שנותרו זמנית בחיים, כדי לעבוד בתפעול המחנה. היהודים שנצטוו לתכנן את מבנה המחנה עיצבו את חלק מהמתקנים בצורת האותיות "חי".

 צוות המחנה כלל כ־40 אנשי אס־אס - רבים מהם בוגרי תוכנית T4, שבמסגרתה נרצחו גרמנים בעלי מוגבלויות - וכ־120 שומרים אוקראינים שכונו "אנשי טרווניקי". אחד הידועים לשמצה שבהם היה "איוואן האיום", שהתפרסם בשל אכזריותו הקיצונית. ב"אזור ההשמדה" הוחזקו בנפרד 200–300 אסירים יהודים, שתפקידם היה לטפל בגוויות: להוציאן מתאי הגזים, לעקור שיני זהב, לקבור או לשרוף את המתים, ולנקות את המתקנים לשימוש חוזר.

פעולות ההשמדה בטרבלינקה החלו ב־23 ביולי 1942. המשלוחים הראשונים הגיעו מגטו ורשה, שבו התבצע גירוש המוני של למעלה מ־80% מהאוכלוסייה. בתוך כחודשיים גורשו כ־250 אלף יהודים מהגטו ונשלחו למחנה ההשמדה. הגירוש נמשך, עם הפוגות, מיולי עד ספטמבר 1942.
שיטת ההטעיה של הקורבנות במחנה טרבלינקה הועתקה מהמחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לו. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות, שהובילו למעשה אל תאי הגזים.

המשלוח הראשון, שהגיע במוצאי תשעה באב 1942, כלל רכבת בקר בת 58 קרונות, שבה נדחסו בצפיפות 7,350 יהודים מהגטו. הנסיעה עצמה הייתה לעיתים מסלול של מוות: הדרך הקצרה יחסית מוורשה למחנה ארכה לעיתים יממה ואף יותר, בשל עומס אדיר שנוצר כשכל יהודי ורשה וסביבותיה רוכזו בטרבלינקה, בניגוד לתכנון הראשוני לפצל את הגירושים בין סוביבור, בלז'ץ וטרבלינקה. השיבוש בתכנון הוביל לקריסת המערך הלוגיסטי של המחנה, ולעיכובים רבים שבהם נספו רבבות - עוד לפני שהגיעו אל המחנה עצמו.

רבים מהם לא שרדו את המסע, בשל התנאים הקשים - חום כבד, צפיפות קיצונית, היעדר מים, מזון ואוויר לנשימה. במהלך השבועות הבאים יצאה מדי יום רכבת דומה מגטו ורשה, כשכל אחת נושאת אלפי יהודים - אל מותם. בהגיעם למחנה, נאמר לאנשים שעליהם להשאיר את מטעניהם ולהסיר כל תכשיט או חפץ יקר ערך. אז החלה הסלקציה: החולים, הנכים, הזקנים והילדים הופרדו ונשלחו לצריף שעליו הוצב שלט כוזב "בית חולים". שם נורו בעורפם על ידי אנשי אס־אס, וגופותיהם הושלכו לבור.

בשער המחנה הופרדו הגברים והנשים באכזריות - הנשים שמאלה, הגברים ימינה - תוך צעקות, מכות ודחיפות של השומרים. הנשים הובלו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם אולצו להתפשט, שערותיהן גולחו, וכשהן עירומות הוסעו בריצה במסלול שכונה "הימלשטראסה" - הדרך לשמיים. לאורכו עמדו שומרים חמושים במקלות ומגלבים, שצלפו בנשים העירומות ושיסו בהן כלבים. במהלך השנים נשאלה שוב ושוב השאלה: מדוע לא קמו התנגדויות ממשיות בכניסה לתאי הגזים? אחת התשובות האפשריות היא השילוב הקטלני בין ההלם שיצר הגילוי הפתאומי של המציאות לבין הפגיעה הפסיכולוגית שבעירום הכפוי. האובדן המיידי של שליטה, של צלם אנוש ושל תחושת זמן או כיוון - שיתק את היכולת לחשוב, להגיב או למרוד.

בסוף המסלול נמצאו תאי הגזים - מבנה בטון שהוסווה כמתקני מקלחת. משום שהכניסה לתאים הייתה צרה, נצטוו האנשים להרים ידיים מעל ראשם כדי לאפשר דחיסה של עוד ועוד אנשים. ילדים הושלכו מעל ההמון כדי לנצל כל סנטימטר. הדלתות נסגרו הרמטית, ופחמן חד־חמצני, שהופק ממנוע טנק והוזרם פנימה דרך צינורות מיוחדים בתקרת התא, הוכנס פנימה. התהליך ארך כרבע שעה. לאחר כחצי שעה הדלתות נפתחו מהצד השני, והרצפה המשופעת אפשרה את גרירת הגופות החוצה. כשהנאצים הבינו שתאי הגזים לא עומדים בקצב ההשמדה ומעכבים את התהליך, הם הוסיפו תאים נוספים.

גופות הנרצחים הועברו בידי זונדרקומנדו - פלוגות אסירים יהודים - אל רשתות מתכת שעליהן הונחו עצים ספוגים בדלק. העצים הוצתו, והבערה נמשכה לעיתים יממות שלמות. האפר וריח שריפת הגופות כיסו את האזור כולו. במקביל לפעולת ההשמדה הופעלו קבוצות של אסירים יהודים. 50 אסירים ניקו את הקרונות מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים, ו־50 אסירים פינו את הבגדים והחפצים שהשאירו הנרצחים בצריפי ההפשטה, והעבירו אותם ל"מגרש המיון". במגרש זה פעלו כ־100 אסירים, שתפקידם היה למיין חפצים, לחפש מטבעות, זהב ודברי ערך שהוסתרו בבגדים, להסיר טלאים צהובים, תעודות מזהות וסימנים אישיים.

במהלך מבצע ההשמדה נשלחו לגרמניה מאות קרונות רכבת ומשאיות עמוסות בבגדים, נעליים, תכשיטים, מטבעות, שעונים, שיני זהב ושער ראש גזוז של נשים - רכוש שנבזז מהקורבנות ונחשב לבעל ערך רב בעיני הנאצים. שיא פעולת ההשמדה בטרבלינקה התרחש בספטמבר–אוקטובר 1942. באותם חודשים הגיעו למחנה עד שלושה משלוחים ביום, והמספר היומי של הנרצחים נע בין עשרת אלפים ל־13 אלף. היו ימים שבהם תאי הגזים פעלו גם בלילות, והשמידו כ־20 אלף יהודים ביום.

בנובמבר 1942 החלה ירידה חדה במספר המשלוחים, לאחר שחוסלו כמעט כל הגטאות הגדולים בפולין. במקומם החלו להגיע משלוחים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק, שממנו נרצחו עד סגירת המחנה כ־107 אלף יהודים ומגטו טרזיינשטט, שממנו הגיעו עשרה משלוחים עם כ־18 אלף יהודים. בסך הכל נרצחו בטרבלינקה כ־845 אלף יהודים. אחרוני הנספים היו 7,600 יהודים שהובאו באוגוסט 1943 מגטו ביאליסטוק לאחר התקוממות. הם נרצחו כאשר רוב מבני המחנה כבר הושמדו בידי האסירים היהודים במרד שפרץ קודם לכן.

למרות אמצעי ההטעיה של הנאצים ולמרות האימה שהשליטו על המובאים למחנה, התרחשו בטרבלינקה מקרי התנגדות פעילה. מספטמבר 1942 ואילך, כששמועות על השמדה המונית הלכו והתפשטו בגטאות, התרבו ניסיונות הבריחה מרכבות הגירוש בדרכן למחנה. בתוך המחנה עצמו התגבשה מחתרת יהודית, שתכננה מרד. תחילה נקבע מועד למאי 1943, אך הוא נדחה לאחר שהתברר כי הרימונים שהושגו אינם תקינים - חסרי נפצים - וברשות המחתרת היה רובה אחד בלבד. מועד נוסף נקבע ל־12 ביולי, אך גם הוא נדחה.

לפי עדויות, תוכנן תיאום עם אסירים מגטו צ'נסטוחובה הקטן, שנותר לאחר חיסול הגטו המרכזי באותה שנה. ימים ספורים לאחר מכן, בעקבות הלשנה או חקירות בעינויים, הוצאו להורג כמה ממנהיגי המחתרת. המרד עצמו פרץ לבסוף ב־2 באוגוסט 1943. האחראית לכך הייתה קבוצת האסירים היהודים המעטים שהושארו בחיים לצורכי תפעול - רובם אנשי זונדרקומנדו. לאחר הכנות ארוכות, ובעיכוב ממושך, הצליחו לשחזר את מפתח מחסן הנשק של המחנה, לחדור אליו, ולחמש את עצמם - תוך ניצול חופש התנועה היחסי שניתן להם במסגרת תפקידם.

המורדים הצליחו להבעיר את המחנה: הם הציתו את תאי הגזים, מחסן הנשק ומגדל הדלק, שבער בעוצמה רבה. באמצעות מעט כלי הנשק שברשותם, תקפו את אנשי האס־אס והשומרים האוקראינים, הרגו אחדים מהם, ותפסו נשק נוסף מההרוגים. המחנה - שרובו נבנה מעץ - עלה כולו באש. במהלך חילופי האש ניסו האסירים להימלט מהתופת. כ־200 הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת, אך מרביתם נהרגו - מאש השומרים או בידי תושבים פולנים בסביבה. רק כ־70 מהם שרדו עד תום המלחמה, והפכו לעדים המרכזיים למה שהתרחש במחנה ההשמדה האיום ביותר שהוקם בפולין.

"התחנה הקטנה טרבלינקה" הוא שיר מאת ולדיסלב שלנגל, שנכתב בעת שהותו בגטו ורשה, כמעין סימן אזהרה ליהודי הגטו על הצפוי להם במחנה טרבלינקה (הנסיעה לשם נמשכת "חיים שלמים עד מותך" ו"בעבור מיליון לא תקבל כרטיס חזור"). תרגמה אותו לעברית מפולנית הלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד. הלחין ושר אותו יהודה פוליקר, שכלל אותו באלבומו "אפר ואבק", שיצא לאור בשנת 1988.

כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
בקו שבין טלושץ' לוורשה
מתחנת הרכבת וורשאו אוסט
יוצאים ברכבת ונוסעים ישר
הנסיעה נמשכת לפעמים
חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות
ולפעמים נמשכת אותה נסיעה
חיים שלמים עד מותךוהתחנה היא קטנטונת
שלושה אשוחים גדלים בה
וכתובת רגילה אומרת:
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה

ואין אפילו קופה
גם איש המטענים איננו
ובעבור מיליון
לא תקבל כרטיס חזור
ואיש לא מחכה בתחנה
ואף אחד לא מנפנף שם במטפחת
רק באוויר תלויה דממה
לקדם פניך בשממה אטומה
ושותק עמוד התחנה
ושותקים שלושת האשוחים
שותקת הכתובת השחורה
כי כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה
ורק שלט פרסומת
תלוי עוד מאז
סיסמה ישנה ובלויה האומרת:
"בשלו רק בגז"
כאן התחנה טרבלינקה
כאן התחנה טרבלינקה