כשעוד הייתי צעירה ובטוחה, מקסימום נזהרת מלעלות על אוטובוסים בפורים, הייתי חולפת על פני אבני הדרך עם הזיכרונות החרוטים עליהן בכתובות שדהו מהשמש ומהזמן שחלף, ולא תמיד עוצרת. לרוב, מתוך הנחה שמדובר בפיסת היסטוריה שכבר למדתי עליה. וגם אם לא, העדפתי לשמור בזיכרון את מה שהיה לי משמעותי מבחינה רגשית, לא את מה שהפך בפועל לסמל של כאב. הדולפינריום למשל - במשך שנים עברתי שם בחשש. רציתי לזכור ולכבד, אבל גם לשמר את חוויית הילדות שלי.
כיום, כשאני נתקלת במונומנט חדש בעיר, אני תמיד עוצרת לקרוא. לפעמים זה מלוּוה בתחושת כובד, כי כאן, במדינה שבה אי אפשר לברוח משום דבר, את כמעט תמיד מכירה מישהו שהכיר מישהו שהונצח. כמעט אי אפשר לנסוע בכבישי הארץ בלי להיזכר במישהו או במשהו, רגע לפני או אחרי צומת החביתה. אמרתי פעם לחבר שהדרך לצימרים בישראל רצופה באנדרטאות - כדי שלא נשכח בזכות מי אנחנו יושבים עכשיו עם כוס יין בתוך שכשוכית. זה נטמע בנוף, אבל מרגע ששמים לב - אי אפשר להפסיק לראות את זה.
אחרי שבוע של תובנות על חירות אישית, אני מוצאת את עצמי - כמו בכל שנה - מהורהרת. אלו הימים שבהם חשבון הנפש הקולקטיבי משתלט. זו התקופה שבה אנחנו זוכרים, עד שנדמה שתכלית הקיום שלנו היא לציין ולא לשכוח. כמה שנים עברו, כמה איבדנו, כמה עוד נאבד. ברמה האישית, בשנתיים האחרונות, קשה להתרכז במה שהיה. אני מעדיפה, כבת הדור הראשון של התקופה הנוכחית, להתמקד בהווה ובעתיד. נדמה שהעבר הרחוק לא לימד אותנו דבר.
טקסים וסיסמאות לא מצליחים לשבור את הלופ שאנחנו כלואים בו - אולי כי יותר מדי אנשים לא משחררים תפיסות שכבר לא משרתות אותנו. בתקופה שבה קונספציות מתפוצצות לנו בפרצוף, אני שואלת את עצמי אם לא הגיע הזמן לאתחול. להרפות מהרגלים, מאמונות, ממה שחשבנו שנכון. גם באופן פרטי, גם בלאומי. לפעמים כל מה שצריך זו רק פרספקטיבה שונה, זווית חדשה של הסתכלות.
תמיד ביקשו מאיתנו לזכור - שמא נשכח, שמא לא נוקיר. אבל נדמה לי שמעולם לא היה כאן מישהו ששכח באמת או שרצה לשכוח. לכן קשה לי עם הכפייה של ריטואל זיכרון אחיד, במיוחד כשהזיכרונות החדשים נדחסים פנימה לצד הישנים, ומול המחשבה שלא מרפה - האם יש להם מקום? בסוף, הסוד להישרדות הנפש הוא להשאיר חדר זיכרון בלב, אבל גם להמשיך הלאה. ולפעמים, חשוב לא פחות מלהתבונן אחורה - להביט קדימה בתקווה שיום אחד נהיה במקום אחר לגמרי.
התרעות פיקוד העורף