אחרי ככלות הכל, אין לאן לברוח. זו קביעה שיש שיערערו עליה בכעס ובלגלוג. תישארי את כאן, מה את רוצה מאיתנו? יגידו. באנו לקדנציה קצרה בעולם הזה, יש מקומות יפים וטובים יותר. נגיד מיאמי, או גדות הדנובה שפעם הייתה אדומה־אדומה אבל כשמרכיבים משקפיים ורודים רואים בה רק מחלפי מים פתוחים, תכולים וצלולים ולא גופות יהודים ירויים.
השבוע הייתי בחתונה משפחתית. חלקים נרחבים מהסיפור הישראלי־יהודי היו מקופלים בה: הכלה, ילידת אוקראינה, עלתה ארצה בגיל 3 עם הוריה. עשתה צבא, קו ראשון. החתן, בן למשפחה שחציה ממוצא מרוקאי, חציה אירופי. סבתו ניצולת שואה שהסתתרה כילדה קטנה מתחת למפקדת גסטפו, וכשהמחנה שוחרר נתנו לה צבעים ונייר והיא, שהייתה רק בת 11, בחרה דווקא בצבעים האופטימיים, וכך נוסעות להן הרכבות בציור שלה, ומעל קרונות המוות מיתמר עשן שהיא יודעת היטב מה הוא.
אבל יש חיים גם אחרי. חיים בישראל, עם אהוב ליבה. וכך ניהלה את חייה ומנהלת אותם עד כה, למרות האובדנים שנשאו איתן השנים. בעלה המנוח היה דוקטור לכימיה במכון ויצמן. הוא השלים את הדוקטורט בגיל מבוגר, כי כבן בכור שהתייתם מאביו לקח על עצמו לכלכל את אחיו הקטנים. את דרכו התחיל כעובד כללי במכון, אחר כך כלבורנט ובהמשך כחוקר מוערך מאוד. ויש עוד צד במשפחה, של גר צדק שעלה לכאן כי פשוט התאהב בארץ ישראל, ושל כמה דורות של יישוב הארץ, וראשי התעשיינים הראשונים ועוד כאלה שיישבו, ונטעו, והקימו עוד ועוד יישובים וגאלו אדמות.
החתן, שמגיע עם הכבודה הזו, שירת שנה ויותר במילואים, בתוך טנק בעזה ואחר כך בנופש בלבנון. מחבריו למדתי שבשביל להחזיק מעמד תלה בתוך הטנק תמונה של אהובתו. זוכרים? הילדה שנולדה באוקראינה ושירתה בצבא בקו ראשון. רק מה, כשהגיעה לרבנות כדי להירשם לנישואים, הודיעו לה שיהדותה מוטלת בספק. אבא יהודי, האמא חצי כוח.
הזוג הצעיר לא הרים ידיים ובחר להינשא בטקס אזרחי ביוטה עם עורך דין. אחר כך ערכו חתונה עם הצוותים מהצבא ועם המשפחה האוהבת והמגוונת הזו. חופה מרגשת שנוהלה בטעם טוב. כזו שאינה מבוססת על המשנה שאומרת ש"האשה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה; וקונה את עצמה בשתי דרכים: בגט ובמות הבעל", כי מי באמת רוצה לחשוב בחופה שמשורה ישחרר רק המוות. מה זה פה, טקס של הלח"י? ומי בכלל רוצה להיקנות. לכו תקנו לחם, צמיג, כובע. בטח לא אישה.
ובסוף הדברים, בעברית יפה־יפה, הוא אמר: “הנה את מקודשת לי בטבעת זו כמסורת ישראל". בהתחלה נעתי באי־נוחות, כי דת משה מופקרת הרבה יותר מדי שנים בידיים של סוכני משנה. ואין לאן לברוח. הילדים שלהם יום אחד יישבו ויכתבו את אילן היוחסין ויגלו את כל היופי הזה, ותמיד־תמיד יהיה כתוב שהם יהודים. הם יוכלו לשנות את השם, וללכת עם דרכון פורטוגלי כאילו פורטוגל לא הייתה הגיהינום עלי אדמות, או עם דרכון יווני כאילו לא הייתה שואת יהודי סלוניקי, ולהגיד “אוו" כדי להישמע גרמנים או לא יודעת מה, אבל אין לאן לברוח. ואולי יש.
מתחת לאף שלנו צמחו פה פרחים רעננים שמכריזים על הולדת מסורת ישראל, ואינם מוכנים לקבל יותר את המרות המנותקת שתפסוק בשבילם מיהו יהודי ומיהו לא. ואני אמשיך לשמור כשרות, כי אני יהודייה, ואסתובב עם מגן דוד על הצוואר, ואספר לילדיי על הסבא והסבתא שלהם שהיו יהודים שמחים ושלמים למרות המחסור הגדול שאליו הגיעו בבחירה לעלות לארץ ישראל. ואמשיך לספר לנכדיי, שיבואו ביום מן הימים, למה זו ארץ טובה אף על פי שהמדינה הפכה לדרעק דה לה דרעק בשנים האחרונות. ולמה אין להם בית אחר. ויום אחד, כשהחטופים שלנו יוחזרו מעזה (יוחזרו. לא יחזרו) נשוב לעשות קידוש בערב שבת.
כתבתי שיהונתן גפן המנוח טען שיש שני דברים שאף אדם לא באמת רוצה לדעת: איך עושים נקניק ואיך עושים מוספי חג. אבל יש עוד דבר: אף אדם לא רוצה לדעת מה המשמעות של להיות יהודייה או יהודי בבריחה. אז אין לנו לאן ללכת, וטוב שכך. ובין הזמוינים שלנו, אאחל שהרבה לפני שאנו, שאוהבות ואוהבים את הארץ הזו נלך מפה, ילכו ממנה כוחות האופל. אמן
התרעות פיקוד העורף