תנועות השמאל ביקשו לקיים את שליטתם במוסדות הלאומיים. לימים, הבנתי שמי שנוקט פעם אחת שיטות בזויות כאלה, לעולם לא יחדל מהן. התאווה לשלטון אף פעם לא מרפה. השיטות משתכללות, רק המטרה אינה משתנה: הרצון לקפד את ראשו של היריב הפוליטי, גם בדרכים הכי מבחילות שאפשר להעלות על הדעת.
כשמנחם בגין עלה לשלטון ב־1977, על אף הדמוניזציה שעשו לו יריביו, כבר הייתי מבוגר מספיק כדי להבין שהאנשים האלה, שזה עתה איבדו, בדרכים דמוקרטיות לגמרי, את השלטון, לעולם לא ירפו מהדרכים החולניות שאופייניות לתנועות אפלות ברחבי העולם. הדרך היא אותה דרך: הצגתו של היריב הפוליטי כאויב האולטימטיבי, זה שמסוכן יותר מהאויב שמעבר לגדר. הכיעור תמיד מלווה, לתפיסתי, את “תנועות המחאה”. אידיוטים שימושיים תמיד ילכו שולל אחר סיסמאות שאין בהן ממש.
בעבר, לדוגמה, כשהפלנגות הנוצריות בלבנון טבחו בתושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה, לקודמיהם של מתפרעי קפלן לא היה ספק שממשלת בגין היא זאת שאחראית לטבח. הפגנת “ה־400 אלף” הציפה את כותרות העיתונים. השקר התחזה לאמת. אבל כל מה שקרה בימי שלטונו של בגין הוא כאין וכאפס לעומת מה שקורה מאז שבנימין נתניהו עלה לשלטון. הטירוף עולה על גדותיו. כבר בימיו הראשונים של נתניהו כראש ממשלה נולדה פרשת בראון־חברון. השקרים נערמו זה על גבי זה. יעקב נאמן, שר המשפטים באותה העת, שילם את המחיר – עד לזיכויו המלא.
מאז, האנרכיזם הרים ראש עוד ועוד. אהרן ברק, אז כבר הנשיא של הערכאה העליונה, נתן את הגיבוי לכל מעשה נבלה שנעשה כדי לחזור ולתפוס בהגה השלטון. פתיחת שערי בג”ץ בפני כל דיכפין הייתה רק הצעד הראשון בניסיון להתגבר על עליונותו של מחנה הימין בקלפי. בג”ץ הפך למעוזם של רומסי חוק, כמו גם השב”כ והיועצת המשפטית. גנרלים בדימוס מבזים עקרונות דמוקרטיים שמקובלים בכל העולם החופשי. נבחרי הציבור הפכו לאסקופה נדרסת.