תמונת המצב של שדה הקרב בין מערכת הביטחון לממשלה היא סוריאליזם, כשכל צד יורה את התחמושת שלו באמצעות סוכניו בתקשורת. הכל מעורבב עם הכל: פוליטיקה עם החלטו ת מבצעיות שהצבא לא מסוגל למלא, וצבא שדורש חוק גיוס לצורך בניית שש אוגדות כדי להתמודד עם האיומים הקיימים. ולקינוח, טענות פומביות של מערכת הביטחון נגד הפוליטיקאים שמגבים את הסוסים הטרויאנים, שתפקידם לדפוק את ראשי המערכת בצה"ל ובשב"כ.
ושלא יהיה ספק, הקרב הגדול מתחולל לא בזנב פרסום שאוסף פה נקודה שחורה (שטינקר כהניסט שמדליף לממשלה) או שם נקודת זיכוי (המדליף הוא ציוני דגול). זהו רק חלק מהקרב על כל הקופה, שהיא מדינת ישראל – דתית משיחית, או דמוקרטיה ליברלית. חלק מהתייצבות מערכת הביטחון נגד הממשלה הוא השימוש בסוכניה בתקשורת להעברת המסר.
ב"מבצע" השבוע חיסל צה"ל, בפעם החמישית, את מג"ד סג'עייה, בדרך לחיסול המפקד השישי. וזו, כמובן, רק הטקטיקה. האסטרטגיה היא לכבוש ברצועה שטחים, שגם הם נכבשו כמה וכמה פעמים. עד מתי? עד שהציבור יתמוך אקטיבית (סרבנות?) במערכת הביטחון שיוצאת נגד הממשלה שמסרבת לחוקק חוק גיוס, כשהרמטכ"ל עצמו אומר שאינו יכול לנהל את המערכה.
לא משום שהיא אינה מוסרית, לא משום שהוא סבור שאין בה צורך ביטחוני, ובטח לא בגלל ש"לחץ צבאי ישחרר חטופים" (קשקוש). הרמטכ"ל נגד הממשלה משום שהיא אינה מממשת חוק גיוס, ואין לו שש אוגדות שהוא זקוק להן כדי להתמודד עם האיומים שבדרך. האמת: צה"ל מסוגל כיום להתמודד עם כל איום צבאי. אלא שכולם יודעים, לא רק ראש שב"כ והרמטכ"ל, שמימוש חוק הגיוס יפיל את הממשלה. התבלבלתם? זאת בדיוק הכוונה של מנהלי הקרב הפנימי, הן במערכת הביטחון והן בממשלה.
התרעות פיקוד העורף