העיתון ששרד: מאיה פולק מחיה את קולם של נערי גטו טרזין

ספר “רגע לפני שסוגרים עיתון" נפתח בחיוך רחב. לרגע נדמה שמדובר בסיפור שבמרכזו עלילות נערי פנימייה מתבגרים במערכת שבועון שהקימו. לכל אחד מחברי המערכת מקדישה הסופרת מאיה פולק תיאור: “פולק (זגובנינה או זגבוּשׁ) – העורך הראשי של עיתוננו, הילד הכי מועיל אבל עם המעיל הכי מלוכלך בחדר. מיכאל (מישה־מישקוס) קראוס – כותב סיפורים, אבל מפריע לכולם לישון. פטר בק (בייק) – כתב בכיר בעיתוננו, אבל לא מפענח תעלומות. הארי אוזרס – רץ מהר, אבל תמיד מגיע באיחור. בעל האוזניים הארוכות ביותר. הונזה קורץ (קרוצה) – שחקן מלידה, אבל עם הפה הכי גדול בחדר. פאוול גרוס – מוציא במיטה בלילה ‘רוחות רעות’ מסריחות, אבל לא מודה שזה הוא. אוסקר פיק – היחיד בחדר שיש לו שעון, אבל מסתיר את השעה".

מהר מאוד מתגלה שזו אינה חבורה רגילה. המרחב שבו היא פעילה הוא חלק ממציאות השואה האכזרית: “הרברט גרוטה (גרוטה) – היחיד שמותר לו לקבל אוכל מחוץ לגטו, אבל נשאר רעב". הגטו הוא טרזין (טֶרֶזְיֶינְשְטָט) בצ'כיה. מנת יומם של הנערים היא קור ורעב, עונשים, מכת גניבות ומעל לכל מרחפת סכנת הטרנספורט: האיום ששמם יופיע ברשימת העוזבים את הגטו באחת מהרכבות שנוסעות מזרחה.

הבסיס הוא סיפור אמיתי. איוון פולק בן ה־14 היה העורך הראשי של העיתון "קמרד" ("חבר" בצ'כית). על העמוד האחורי של העיתון מופיע קומיקס בהמשכים פרי מכחולו של איוון. בן דמותו של איוון, זגובנינה, מתחרה שם מול נהגי מכוניות אכזריים שנוהגים בכלי רכב משובחים. היריבים האלה מבקשים לא רק לסלק אותו מהדרך, אלא להרוג אותו. הקומיקס נגמר כשהנהג הטוב מצליח לנצח, אבל הרעים שהפסידו כבר מתכננים את הנקמה. הנקמה התממשה במציאות כי איוון נשלח בטרנספורט, והעיתון “קמרד" שערך חדל להופיע. 22 גיליונות יצאו בסך הכל, שרדו בדרך נס והם שמורים בארכיון בית טרזין שבקיבוץ גבעת חיים איחוד.

איוון פולק נספה ב־19 בינואר 1945 במחנה העבודה קאופרינג הסמוך לדכאו. להוציא ארבעה נערים, כל חברי המערכת נספו בשואה. גם מי ששרדו כבר אינם עימנו.

12,171 ילדים יהודים נשלחו לגטו טרזין. 9,001 מהם גורשו מהגטו למחנות במזרח, ומתוכם שרדו 325 ילדים. המסגרת המשפחתית התפרקה בעקבות הוראת הגרמנים להפריד בין מגורי גברים ונערים מעל גיל 12 ובין נשים וילדים. מבין כ־158 אלף יהודים שנשלחו לגטו, שרדו כ־30 אלף. בתוך הסיוט המתמשך, חלקם יצרו תרבות. קונצרטים, קברט סאטירי ועוד.

העיתון “קמרד" שבו עוסק הספר נולד למעשה ארבע פעמים, מתוכן שלוש פעמים היו בגדר הקמתו לתחייה. הראשונה הייתה הקמתו המקורית בגטו טרזין, ביוזמת הנערים. השנייה, אצל הסופרת רות בונדי, ששרדה את גטו טרזין ותרגמה את העיתון לפני שנים בספר “קראו לו חבר". השלישית, בכתבה שפרסמה בעבר מאיה פולק בעיתון, וכעת, בפעם הרביעית, בספר שראה אור בהוצאת בית טרזין.

“האפשרות לברוא את העיתון כמה פעמים מאפשרת לו חיי נצח", המחברת מסבירה. “זה מה שכל כך מרגש אותי בסיפור הזה. להיות רגע בחברת מי שאיננו, לאפשר את נוכחותו ולהנציח אותה באמצעות הנייר ששרד ובאמצעות התוכן העיתונאי שבו. הנצחה זו משימה קדושה מבחינתי. הסיפור של איוון פולק וחבריו לחדר לא מוכר מספיק בציבוריות הישראלית, ולא יכולתי להשלים עם מצב כזה. זה סיפור מדהים, שבו שרדו בשלמותם 22 גיליונות של עיתון שעשוי נייר דק. הוא עבר קריאה של עשרות נערים בחדר של איוון פולק ובכל זאת שרד, אף שרוב הקוראים בו לא שרדו את השואה. אפילו החוט הכחול־לבן שבו אמו של איוון כרכה מדי שבוע את העיתון נשמר. זו עדות ליצירה שמתרחשת בזמן שהשואה קורית בפועל".

פולק ידעה שגם הוריו של איוון, סופי ויארוסלב, לא שרדו את השואה ושלא נותר לו קרוב משפחה שיוכל להציג את כתביו. "לקחתי על עצמי להיות זו שתעשה את זה", היא אומרת.

הזרעים לקראת הספר נטמנו בכתבה שפולק פרסמה ב"מקור ראשון", העיתון שבו היא כותבת, בעקבות תערוכה שהוצגה במוזיאון לקריקטורה וקומיקס בחולון בנושא ילדות בשואה בראי הקומיקס. קיר שלם הוקדש שם לכל פרקי הקומיקס בהמשכים של איוון פולק בנושא מרוצי המכוניות: “לכבוד התערוכה, בית טרזין הוציא מהדורה חדשה של ספרה של רות בונדי. כשראיתי שהיא תרגמה את כל העיתונים ואת כל הקומיקס של איוון לעברית, וגם כתבה מבוא על חיי נערים בגטו, הרגשתי שהספר שלה הוא כמו מדריך שקרא לי לכתוב ספר עלילתי על איוון וחבריו עבור הדור הצעיר כדי שהוא יכיר את הסיפור".

את התחקיר ערכה פולק בבית טרזין ובארכיונים. “תמי קינברג, מנכ"לית בית טרזין, העמידה לרשותי את כל צוות המרכז והארכיון", היא מספרת. “הקשר הזה עדיין נמשך, כי אני מרצה על הסיפור ועולות עוד שאלות. אני זוכרת איך עמדתי בספרייה של בית טרזין ונדהמתי מהעושר של השירים, הסיפורים וקטעי הפרוזה שהשאירו אחריהם ילדים ובני נוער שנספו בשואה וגם השורדים שאספו בשקידה כל פריט ודאגו שיגיע ארצה. רגעי קושי מגיעים במיוחד בהבנה שאת מתארת בספר נערים כל כך תוססים, שרובם לא שרדו את השואה. בעלילה שאני כותבת אני בעצם מקדמת אותם אל קיצם, והוא בלתי נמנע".

במסגרת התחקיר, פולק הצליחה להגיע אל מיכאל (מישה) קראוס, חברו הטוב ביותר של איוון פולק, ששרד את השואה והתגורר בארצות הברית עם אשתו אילנה: “הוא היה אז בן 88, וזכר איך איוון היה המוח שמאחורי העיתון ואיך הם הצליחו באמצעות העיתון להסיח מעט את הדעת ממה שקורה בגטו".

פולק אימצה את שפתם של הנערים והזדהתה איתם: “כאילו אני שם איתם בחדר. זו השפה שניתן למצוא בעיתון ‘קמרד’. הם שנונים, ציניים, מפוכחים, יורדים זה על זה אבל נשארים חברים עד לרגע האחרון. אם רוטה ישן מעל איוון פולק ושופך לו מלח על המיטה, ברור לי שהתגובה תגיע: הוא יגזור לו כפתור מהשמיכה, והם יתחילו לרדוף זה אחר זה בחדר. מישה קראוס, שאיוון מחמיא לו על הכתבה האחרונה, יהיה מבסוט וידפוק ברגליים על המיטה. ברור לי שזה יקרה. שמעתי אותם בראש. חלק מהסיטואציות יכלו לקרות, וחלק קרו: כשטומאש מספר איך בנוי רומן רומנטי, זו סצינה שנמצאת ב’קמרד’, אבל לקחתי אותה בצורה סמלית. הוא אומר: ‘הסוף ידוע מראש’".

התוצאה היא סיפור עלילתי לבני הנעורים, עם אחרית דבר על הנערים ועל הגטו וקטעים מהעיתון. בחלק האחרון של הספר מופיעים כל פרקי הקומיקס עם כיתובים בסיועו של מישל קישקה. שי צ’רקה, המאייר והקומיקסאי, אייר את איוון פולק על פי תיאור שלו שמופיע בעיתון, כמי שיש לו “מעיל כל כך מלוכלך, עד שאפשר לשתול עליו תפוחי אדמה".

המחברת אומרת שבספר יש מוטיבים אמנותיים שמעידים על התפרקות מתקרבת, “על התמעטות, על כך שחיי הנערים עומדים להשתנות לנצח. יש שם, למשל, גלובוס שהולך לאיבוד, כרמז לטרלול העולמי שיצרו הנאצים. יש קטע שבו הם מחממים את החדר בפחם, כרמז למשרפות, אבל בלי להגיד ‘משרפות’. עם זאת, כמו שאיוון וחבריו מתעסקים בעיתון כדי לא לחשוב כמה רע יהיה מחר, כך אני מקווה שקוראים צעירים יתעסקו בזה שאיוון כותב עיתון, ושהוא נער מעורר השראה, ולא בסוף המר שלו ושל חבריו. העיתונים שלו מלאים כל טוב והקומיקס שלו מרהיב, והוא באמת מצליח להסיח את הדעת באמצעותו, וזה דבר מבורך".

האווירה בסיפור היא אווירת טרום ירידת השלג הראשון. “כשכתבתי את סצינת השלג, הבחנתי שבטקסט שנכתב ב’קמרד’ על השלג מתוארים גם ילדים שעזבו בטרנספורט", פולק מספרת. “יש כוכבית שבה רות בונדי מסבירה לקוראים שמדובר בטקסט שנכתב לפני שהילדים האלה עזבו והתפרסם אחרי שהם עזבו. זה צבט לי את הלב, ופתאום שמעתי קול בראש שאומר לי ‘מאיה, הספר נגמר. את משאירה את כולם יחד רגע לפני שהם נפרדים, מחובקים ושמחים מהשלג. יש פה רגע חסד, ואת לא נותנת לאף אחד לעזוב. לא במשמרת שלך’. אולי כמו שקשה לי להיפרד מאיוון, כך לא רציתי לעשות את זה לקוראים. רציתי להראות שיש תקווה, ושהיא טמונה בלהיות שקועים בעבודה יצירתית עם חברים קרובים על משהו שחשוב לכל הקבוצה. זה מעיד על חוסן וגם על נקיטת יוזמה. זהו כוח החיים. זה גם מה שנתן לי, אישית, כוח אחרי 7 באוקטובר: עבדתי עם חברים שהם יוצרים על הנגשת הדברים הרעים דרך אמנות".