ואכן, כשנתניהו התייצב בוושינגטון, טראמפ לא השאיר מקום לפרשנויות. הוא הודיע: לא תהיה תקיפה. לא עכשיו. במקום זאת, הוא הכריז על פתיחת ערוץ דיפלומטי ישיר עם טהראן – חזית מדינית חדשה שנפתחה בהובלת ארה"ב, בעומאן וברומא. אבל זה לא הסיפור האמיתי, הסיפור האמיתי טמון בהדלפה. כאשר מודלף מידע מבצעי כה רגיש – על תוכנית תקיפה ישראלית נגד איראן – זה לא מקרי. זו לא תקלה במערכת. זו בחירה אסטרטגית.
הדלפת הקרע הפנימי הזה אינה מקרית. היא נועדה להציג את טראמפ לא רק כאיש חזק, אלא כמנהיג ששוקל חלופות, שומע קולות שונים, פועל מתוך שיקול דעת – לא מתוך אימפולסיביות. זהו ניסיון להרחיק ממנו את תדמית "הכפתור הקל" ולהעניק לו קרדיט של מדינאי.
בשורה התחתונה – זו לא הדלפה. זו בניית נרטיב. הציבור קיבל תחושת נחישות. ישראל קיבלה גיבוי חלקי. העולם קיבל רמזים על מאזן הכוחות. ואיראן קיבלה את המסר הברור מכולם: הכוח בידיים שלנו. הפעם חסכנו לכם – בפעם הבאה, אולי לא. המתקפה לא בוצעה, אבל הנרטיב כבר שוגר.