אלבום "Delaney & Bonnie & Friends" יצא לפני 55 שנה, ב־7 באפריל 1970. אריק קלפטון, ג'ורג' הריסון ומי שהיו לימים חלק מדרק והדומינוס (באותה שנה) השתתפו בהופעות. זאת שבאלבום הוקלטה בקרוידון, אנגליה והגיעה למקום 29 מתוך 200 ברשימת "בילבורד".
סוד קסמם קצר המועד של דילייני ובוני, בעל ואישה, אינו ברור דיו. הם היו התשובה הלבנה לאייק וטינה טרנר, כולל המזג הסוער והמכות, הם ניגנו קאנטרי שדבקו בו בלוז, רוק ו־R&B, וגישתם הרב־תחומית והלא ממוקדת לרוק, כולל הכריזמה של דילייני וקולה של בוני, הפכו אותם לסדנה למוזיקאים כמו קלפטון אחרי שנים רבות מדי של רוק בריטי. קלפטון הופיע איתם בין פירוקה של Blind Faith להקמת דרק והדומינוס, ונאמר שדילייני הוא ששכנע את קלפטון שהוא יכול לפתוח את פיו ולשיר. האלבום בהופעה חיה היה לא אחיד, אבל מה שהיה בו טוב היה נהדר.
במהלך שנה אחת עשה קלפטון את הדרך מנגן ליווי נחבא אל הכלים, לאחד האלבומים הגדולים בתולדות הרוק ולאלבום הסולו הראשון שלו, שלו שתי גרסאות: אחת בהפקת דילייני ואת השנייה הפיק ליאון ראסל. אם צריך לסכם את קלפטון לנקודה אחת בזמן, אין ברירה אלא להסכים על 1970. העטיפה האייקונית של האלבום מלווה אותי מיום צאתו: רולס רויס בשחור־לבן עם מגפיים בולטים מחלון המכונית. מגפיו של בוב דילן, טוענים מי שיודעים.
ב־30 במרץ 2025 מלאו לאריק קלפטון 80. הוא לא עמד באיומו להחזיר את המטוס להאנגר, את האוטובוס למוסך ואת הגיטרה לנרתיק ולפרוש מהופעות חיות. רוק'נרול אינו בנק או משרד ממשלתי; אין בו מועדי פרישה. קלפטון יכול להמשיך להופיע עד שהמפרט יישמט מאצבעותיו המתות.
בניגוד לגרפיטי ההיסטורי ההוא, קלפטון אינו אלוהים. הוא אינו אינטלקטואל ולא הוגה דעות גדול, וההתנדבות הבלתי נלאית שלו להביע את דעתו על עמיתיו לענף, נשמעת לעיתים בגובה דשא. האופן נטול שיקול הדעת שבו הצטרף לוואן מוריסון בהתנגדות משותפת לחיסונים נגד קורונה, היה רגע שפל מביך. אתה מצפה לאחריות גדולה יותר מאייקונים בעלי השפעה גדולה על מעריציהם. אינני נעול בעניין הפנדר סטרטוקסטר שלו שצבועה בגוני הדגל הפלסטיני. הוא גם טרם קרא להשליך אותנו לים. מטרידה יותר העובדה שהוא הוציא אלבום אחד בלבד בשנים האחרונות. בשאר הזמן הוא ממחזר את עברו. עבר מלא מתגים מוזיקליים שנעים להרים אותם.
קלפטון הוא נס רפואי. התמכרות נבזית להרואין, אלכוהול ללא הפסקה, ניסיון התאבדות כושל וקלפטון הגיע לגבורות. לפעמים הוא שוכח את הסולם ולפעמים את המילים, ואין שחר לקביעה שאצבעותיו זריזות כפי שהיו. מכיוון שקטעי הסולו שלו תמיד מחושבים והוא מנגן במשפטים ולא בזרם תודעה תת־הכרתית כמו ג'ימי הנדריקס, ג'ימי ריי ווהן ורורי גאלגר, כעת הוא מנגן אותם כבן 80: צעיר לגילו אבל לא ילד.
שאלה קריטית היא כמה פעמים יכול קלפטון לנגן את "ליילה", "קוקאין", "חדר לבן", "כנף קטנה" ואחרים מבלי להירדם בעמידה. הוא ניגן את השירים הללו אלפי פעמים, וכדי להישאר ער - הוא מאמץ שטיקים; כמו הגרסה האקוסטית שהמיט על "ליילה"; כמו העיבוד שעשה ל"מעבר לקשת בענן" של ג'ודי גרלנד. בניגוד לדילן, הוא עדיין לא שר "הבה נגילה".
את שיריו הגדולים סיים קלפטון לכתוב בשנות ה־70. מאז הוא מבצע שירים שכותבים אחרים או את עיקר הפורטפוליו המוזיקלי שלו בלולאה נצחית. הרעיון שקלפטון ישוב הביתה טוב לכולם; לאשתו הצעירה ממנו ב־30 שנה ולשלוש בנותיו. מגיע לו לשבת באחד מבתיו, או בכולם, ולסדר את אלבום התמונות. את האוטוביוגרפיה שלו כבר כתב. עיקר פועלו המוזיקלי ארוז בקופסאות. בגילו הוא פטור מלשלוף מול אקדוחני גיטרה צעירים ממנו ב־30 ו־40 שנה.
דרק טראקס, שהוא גלגול נשמות של דוויין אולמן, עושה עם גיטרה יותר ממה שעשה קלפטון כשהיה צעיר. כאשר הצטרף קלפטון ב־2009 להופעות של האחים אולמן ב"ביקון" לציון 40 שנה ללהקה וניגן איתם את השירים שניגן עם אולמן בדרק והדומינוס, זה היה מרגש וחד־פעמי, אבל קלפטון היה שווה בין שווים עם וורן היינז וטראקס, ולא אלוהים אחד ושני בני תמותה.
ראיתי את קלפטון בבריכת הסולטן בירושלים, ברויאל אלברט הול בלונדון, בביקון בניו יורק, פעם אחת במדיסון סקוור גרדן בניו יורק בגפו ופעם שנייה בגרדן עם סטיב ווינווד. כדרכם של מפגשים ראשונים, הייתה ההופעה בירושלים המרגשת ביותר, בעיקר משום שבתוכנית המתאר האלוקית שלה לא נועדה ירושלים לארח את קלפטון. זו הייתה הופעה גדולה מכיוון שקלפטון, שכנראה השתתף בקבוצת פקודות מוקדמת עם מארחיו, קיבל עדכון מפורט על טיבו של הקהל שבא לראות אותו בוואדי המסולע, והבין שהדרך הבטוחה לשוב הביתה בשלום היא set list של להיטים. לכן הוא קינח ב"ליילה" כפי שציפו כולם, אך ספק אם הבין כמה ביזארי זה היה עבורנו לעמוד בלילה ירושלמי קריר ולצעוק "קוקאין" בעיר הקודש. יצחק שמיר היה אז ראש ממשלה וההופעה דמתה לפעולת טרור של לח"י.
באותו ערב הייתה ירושלים פראג, פריז ושיקגו 1968. כתבתי אז ב"חדשות", ששעת הסגירה של עמודי החדשות שלו הייתה לפני חצות; אבל ב"חדשות" הבינו את החובה הקיומית לפרסם ביקורת על ההופעה; למחרת ולא בעיתון של שבת. קלפטון כופף עדיין מיתרים על הבמה כאשר רצתי למכונית. ישבתי במושב הקדמי, פנקס על ברכי ויריתי 250 מילה מתלהמות שאותן הכתבתי לקלדנית התורנית בפלאפון הראשון שלי והרגשתי כמו הנטר תומפסון. הנה חלק ממה שכתבתי אותו לילה: "בראש להקה ממוקדת ומרוכזת שבאה כדי לרצות ולהיטיב עם קהל שידע להחזיר אהבה, לקח קלפטון סדרה מגוונת של סולו גיטרה מהאיכות שאינה מאפשרת לשלול ממנו את כתר המשקל הכבד. היה גם 'קוקאין' וירושלים הגיבה כאילו היה הסם הלבן ההמנון העירוני שלה. בסוף, איך אפשר אחרת, התגנב קלפטון אל 'ליילה' והקהל עשה במכנסיים".
20 שנה אחרי, ברויאל אלברט הול, חשבתי שקלפטון שלח לאולם את גופו אבל השאיר את נשמתו בבית. אלה היו הימים שבהם הפך את "ליילה" מהמנון רוק אפי להמהום פתיחה ארכני שבו היה הקהל אמור לעשות עצמו לא יודע לאן מוליך אותו קלפטון עם תווים מפוזרים וארוכים מדי, עד שלחץ על הדוושה ופרץ בריף המוחץ, ירושה שנשארה לו מדוויין אולמן.
אם היה עליי לנחש מה היה אלבום האולפן הראוי האחרון שלו, הייתי אומר ללא היסוס "Journeyman" (1989). למרות תזות רצידיביסטיות חדשות הגורעות מגדולתו של אלבום האולפן הכפול של דרק והדומינוס, אני מציע לכל החכמולוגים בדיעבד, להתכבד ולהבין שנהמת המעמקים הפרימיטיבית המסגירה את המזרק הנעוץ בזרוע ואת הכאב היוקד של אהבה עיוורת, הוקלטה ב־1970 וכי עד היום לא נמצא מי שהצליח לחזור על ההישג הנדיר הזה ולשחזר את הצליל הפרימיטיבי והמתוחכם בו בזמן ולהקליט אלבום כפול שהוא תמצית מזוקקת של רוק.
כבר עשרות שנים שקלפטון הוא אמרגן, מעבד ומנהל מוזיקלי יותר מאשר הוא אלוהי גיטרה. אם יצא לו לשוב ולחבור לג'ון מאייל, הוא העדיף; אם אפשר היה לאחד את Cream, הוא איחד; אם יכול היה לצאת לסיבוב הופעות עם סטיבי ווינווד, הוא יצא; את "הקונצרט לג'ורג'", המחווה לג'ורג' הריסון ב־2002, ניהל קלפטון במיומנות שהזכירה את ביל גראהם המנוח; את ג'מבורי הגיטרות Crossroads הוא מפיק כמבצע צבאי. קלפטון אינו הרוקר המקשיש היחיד החוזר על עצמו, אבל הוא מתבייש פחות מאחרים ומתקשה להשחיל בין לבין אלבום של חומרים חדשים. לפני יותר מעשור הוציא אלבום אולפן בשם "Old Sock", שנשמע והריח כפי שהוא נקרא.
ב־2013 ראתה אור קופסה חדשה אך משומשת של קלפטון. למה קופסה? ספר. "Give Me Strength" - הקלטות מ־74'־75' שבבסיסן "461 Ocean Boulevard" מ־74' שכבר ראה אור בגרסת Deluxe Edition שבו היו האלבום המקורי, חמישה שירים שלא נכנסו והופעה חיה בהמרסמית' אודיאון בלונדון. מסכת עינויים נוספת חילצה אלבום בסדרה rarities edition, שבעברית ראויה לשם אטריות מחוממות, ובה ההופעה הנ"ל מלונדון.
בקופסה החדשה שעלתה עם צאתה 80 דולר, יש שישה דיסקים: מהדורה מורחבת של "בולוורד"; שבעה שירים וגרסאות אלטרנטיביות; מהדורה מורחבת של האלבום "There’s One in Every Crowd"; מהדורה מורחבת של "E.C Was Here"; דיסק בלוז עם פרדי קינג; ומהדורת בלו ריי ובה שלושה מהאלבומים באיכות סאונד משובחת. כדי לחתום את החמדנות, הוציא אריאל גרסה משופצת של האנפלאגד המיתי שלו, כולל ה־DVD וחמישה שירים שלא נדפסו במקור. גם אם תקדישו למשימה יום שלם, לא תצליחו לזהות את ההבדלים מהאלבום המקורי.
אחרי שכתב עליה שישה שירים, הצליח קלפטון לחמוס את פטי בויד, אשת אחיו ג'ורג' הריסון. השניים אמללו אחד את השנייה כעשור. אחרי שנפרדו ב־1988, פרץ קלפטון בסדרת דייטים שאפתנית עם דוגמניות, שחקניות ורוקריות, שהבולטות ביניהן היו שרון סטון, נעמי קמבל ושריל קרואו, שגם כתבה עליו את "My Favorite Mistake". ב־1998 גילה קלפטון שתאוות בשרים מעייפת כהוגן והשליך עוגן כאשר נישא למליה מקאנרי, אמריקאית ממוצא אירי־קוריאני, והעמיד שלוש בנות.
מי שמתעקש להבין מה מקור חיי הנוודות הפוחזים הללו, ימצא את התשובה בעובדה שעד גיל מאוחר לא ידע קלפטון מי היה אביו, את אמו הכיר כאחותו ואת השניים גידלו סבו וסבתו. זה מספיק לבלבל כל אחד. את ימי הבילויים העביר בחליפות ארמאני, הפך לדוגמן מכירות של שעוני רולקס ואת מסע ההופעות שלו מסוף שנות ה־90 מימנה יצרנית המכוניות לקסוס, שצילמה את קלפטון לפרסומת כשהיא משתמשת ב"ליילה" ומצביעה על דמיון בין הגיטריסט למכונית.
כתבה שכותרתה "קלפטון אינו אלוהים", שהתפרסמה ב"Salon", הצליחה לסכם באופן קולע את תחושתי העדכנית כלפי קלפטון: "קלפטון הפיק עשרות אלבומים שהכילו להיטים גדולים רבים, אבל התוצרת הטובה ביותר שלו הייתה בין גיל 21 ל־25". מילים קשות ללא ספק, אך מדויקות.
בבסיס הדיון במורשתו המוזיקלית של קלפטון, כמו אצל שוחרי בלוז בריטים אחרים כמאייל, ג'ימי פייג', אלקסיס קורנר, פיטר גרין, גארי מור, מיק טיילור, הסטונס ועוד, מקופלת הטענה שאחיזתם של נערים לבנים - שגדלו בריפלי, סארי, לונדון, מנצ'סטר ובירמינגהם בתום מלחמת העולם השנייה בלב הבורגנות הבריטית - בבלוז האמריקאי השחור רופפת ומלאכותית בלבד. בלוזניקים אותנטיים כבאדי גאי, יוברט סאמלין, ג'וניור וולס, קינג (פרדי ובי.בי) הניחו לנערים לבנים כקלפטון לצקת מים על ידיהם ולהעלות את הבלוז לסדר היום המוזיקלי בזכות הפופולריות העצומה שלהם, אבל זה לא מבטיח שהם לא לעגו להם בחדרי ההלבשה כאשר דיברו ביניהם בעגה שנפלה מאוזניו של קלפטון כחצץ מפח.
מי שמקפיד להתבונן בהבעתו של קלפטון כאשר הוא מנגן במחיצתם של גדולי בלוז שחורים, יזהה בה מודעות עצמית רבה לדיסוננס המסוים העולה מהמפגש הלא אותנטי הזה שנרשם בחיוך נבוך. גם הבלוז של קלפטון בא ממקום כואב. מהתמכרויות קשות, טרגדיות אישיות ואחיזה רופפת בחיים. אבל ההלחמה שעשה לרוברט ג'ונסון, שמת צעיר והשאיר שירים מעטים, איננה חיבור העובר דרך עבדות, שדות כותנה, מלחמת אזרחים והקרב לשוויון זכויות. קלפטון יכול לשיר שהאישה שלו עזבה אותו. זה נכון. אבל היא לא השאירה לו פרדה לרכוב עליה - אלא רולס רויס.
סופר המתח סטיבן קינג, חבר בלהקת הרוק החובבנית של סופרים ועיתונאים ומי שכתב ביקורת על האוטוביוגרפיה של קלפטון, אומר כי כל אדם נורמלי היה יוצא מחדר המתים שבו זיהה קלפטון את בנו בן ה־4 קונור וחוזר לבקבוק ולמזרק. זה סיפור מזעזע שהיה מערער אנשים בעלי אישיות פחות פריכה משל קלפטון. הפרטים תמיד יישארו מעורפלים: תחת השגחתה של אמו לורי דה־סנטו, בקומה ה־53 של בניין מגורים במנהטן, שעה שהסירה את עיניה לזמן קצר מקונור, בנם של דה־סנטו וקלפטון, ולאחר שמנקה החלונות השאיר חלון ענק פתוח שדרכו נשבה רוח חזקה, רץ קונור אל עבר החלון ונפל ממנו.
קלפטון שהה בבית מלון במרחק דקות ספורות מהדירה והגיע בריצה אחרי שקיבל טלפון היסטרי מדה־סנטו. לא נותר מה לעשות חוץ מאשר לזהות את הילד בחדר המתים. קלפטון האשים את האם, ניתק ממנה מגע ונעלם לכמה שנים כדי ללקק את פצעיו. זו הייתה טעות מוסרית להשאיר את דה־סנטו אפופה באשמתה ללא תמיכה. עיוורת מכעס סיפקה דה־סנטו את החתיכה האחרונה בפאזל הרומנטי שתחילתו בתשוקה שהפרידה את ג'ורג' הריסון מפטי בויד. בריאיון עיתונאי סיפרה דה־סנטו כי במהלך הופעות ביפן שבהן ניגן קלפטון עם הריסון ב־1991, היה לה רומן עם הריסון שבמהלכו נסגרו השניים בסוויטה מפנקת לשלושה ימים. זו הייתה נקמה שהוגשה פושרת.
"לאחרונה אני מדבר מתוך שינה", שר קלפטון ב"Running on Faith", "אין לי מושג מה יש לי לומר". פעם זו הייתה תפארת המליצה. היום זה נכון. יש יוצרים שמצב הצבירה הטבעי שלהם אינו סוער, מסוכסך ויצירתי דיו. עם אופיו הבריטי קר המזג, קלפטון הוא אחד מהם. את שיריו הגדולים כתב, ניגן ושר בדם לבו כאשר היה מסטול או שיכור. כאשר רשת הביטחון הדמיונית תחת רגליו לא הייתה שם. ב־30 השנים האחרונות חי קלפטון חיי משפחה בורגניים, נהנה מהשתקפותו במראה ומחזיר לחברה חוב גדול בדמות המרכז לגמילה שהקים באנטיגואה. חלק מהזמן הזה הסתתר קלפטון במראה של נחצ'ה הלולן. קסקט משובץ, חולצות כפתורים קצרות שרוולים המוציאות את דיבתם של גברים, מכנסי ברמודה שאפילו תיירים אמריקאים מתביישים ללבוש.
אפילו דגם הפנדר סטרטוקסטר שהוקדש לו ועוצב בעזרתו, נראה כהרהור לא מוצלח על פופ־ארט או תוצאה של פיצוץ במפעל טמבור. הוא מכר 100 מהגיטרות שלו במכירה פומבית, כולל את "בראוני" המיתית ששימשה אותו בהקלטת "ליילה", אך זו נרכשה על ידי חבר והושבה לו.
זוכרים את הברייק המפורסם ב־Badge של Cream? ההפסקה הקצרה במקור שאחריה נכנס הריסון עם סולו אורח מפורסם? בשנים האחרונות הפך קלפטון את הברייק הזה לדבר מה משמעותי, גורלי ומותח. נדמה שהוא מחכה דקה שלמה, זמן שבו יכולים כולם להרהר בקורות אותו ב־60 שנות קריירה, לפני שהוא נכנס חזרה עם הסולו. ברווח הזה הוא מונח. לטוב ולרע. שבוי בתדמיתו ומתכחש לה. מנסה להחליט מה יעשה כשיהיה גדול.
התרעות פיקוד העורף