אור לאון כובש את טיקטוק ונותן לעם את הפורקן שהוא משווע לו | דרור רפאל

טרנד הטיקטוק "מעביר איתכם 31 יום בקוריאה ויפן" הוא בדיוק מה שישראל זקוקה לו. בחור צעיר שיצא לטיול ומצלם את עצמו אוכל בלי הפסקה. בולס. טוחן. שואב. נוגס. בלי רגשות אשם ועם הרבה גבנ"ץ רך ונמתח. הוא פשוט אוכל הכל ומתענג על כל פירור. "קמתי. וקרצו אל מול עיניי, מבעד לחלון, ונילה פרנץ' טוסט. ואני אקח גם דוג על מקל", הוא מסביר. מדובר באליעזר בן יהודה של הטיקטוק. פיתח שפה חדשה. הוא לא מדבר על אוכל - הוא משוחח איתו. מזמין את הצ'יפס להיכנס לפיו, "בואו, חמודים שלי", הוא קורא להם. "איזה קריספי".

המצלמה קבועה על הראש ועל הפה שלו ועל האוכל שהוא מכניס. "בוקר דוג לכולם", הוא אומר ונועץ שיניים. "וואו, לחמנייה פלאפית, תבלינים, קטשופ וונילה פרנץ' טוסט, ממממ, אתה יפה כמו ביום היוולדך". הוא עושה אהבה, גונח, מהמהם. "אתה נימוג בפה", הוא משתפך. בניגוד לגידי ואהרוני או לתוכניות אוכל שמחפשות הקשרים תרבותיים, היסטוריים, התפתחויות של טעמים או סיפורים אנושיים - אצלו יש רק עכשיו וטעים.

קוראים לו אור לאון. הוא בן 24, רווק. פתח טיקטוק יום לפני הטיסה כדי לשתף חברים בטיול. בן לילה הפך לדבר הכי חם ברשתות. לכל סרטון יש מאות אלפי צפיות. גולשים מצלמים את עצמם עושים בינג' על התכנים שלו. אחרים מציעים לגייס כסף כדי לממן את המשך הטיול, כדי ש־31 הימים האלה לא ייגמרו לעולם.

הוא לא נותן המלצות, גם לא מבקר באתרים. אין לו מסט־סי שצריך להספיק ולסמן וי. הוא תמצית ההדוניזם, ביטוי לחוסר משמעות ובעיקר לייאוש. הרי "אכול ושָתֹה כי מחר נמות" מתגשם מול העיניים. זה הפורקן שאנחנו משוועים לו - רק אוכל, וכמה שיותר, כי כל מה שהכרנו מתמוטט לנגד עינינו. לצפות בו זה מיקור חוץ לאכילה הרגשית של עם בטראומה.

הוא לא מתחשב בכשרות, בריאות או שובע. אין אצלו עודף סוכר, כולסטרול או טריגליצרידים. הכל נכנס: פחמימות, שומנים, בשרים. הוא שואב הכל בקצב מסחרר. כל היום וגם בלילה יוצא לחפש, ומסביר: "בדרך לאוכל חיפשתי עוד אוכל". הדיבור שלו מתפנק. אנחנו רגילים לראות גברים בגילו בנסיבות אחרות - מצערות, כואבות, בלתי נסבלות, בלתי אפשריות. והנה, ישראלי צעיר שפורק כל עול עם מזון ואלכוהול. אלה מנות יפניות קטנות, קלילות. הוא אוכל תוך כדי הליכה, ובלילה חוזר עם מוצרים ארוזים מהסבן אילבן, מתאר את הסנדוויץ' הרך עם סלט הביצים. זה לא נגמר. יום אחר יום, כבר 30 ימים.

ביום ה־21 הוא הגיע לפארק נארה: "בת דודתי טוענת שליד הבמבי יש סושי של החיים". דמויות המשנה בסיפור שלו נוכחות־נפקדות. הוא לא מצלם אותן. רק את הפה, השיניים, הפנים שלו. "לאחר המתנה של שעה אני ניגש לבפנים. טונה שמנה, אל תרזי אף פעם. ביס ראשון... וואוווו... טענתך אינה מופרכת, בת דודתי", הוא מתפייט. "אני לא שבע, זה מעצבן אותי". ואז הוא שר: "אני ברחוב יושב לי, וחושב לי, היכן אמצא אוכלי, היכן טעיתי, מה לא נכון עשיתי".

קאט למסעדת שיפודונים. "שאלתי מה המומלצים. אמרה לי: תסתכל על הקיר. אמרתי: תביאי את הקיר. אני רעב". הוא מקבל שלושה שיפודי בשר. "את מי זה אמור להשביע בדיוק?", הוא שואל, ושולף נתח אחר נתח בשיניים. "וואו סונג". כשהווגיו מגיע - הוא על סף עילפון. "ווגיו ווגיו ווגיו. מממ. אתה בקר או שמא בשר? פעם אכלתם קציצה שזלגה לכם ישירות לקיבה? תעשי לי עוד סט כזה", הוא מבקש מהמלצרית, בעברית.