העובדה שהח"כ הדתי חושף את פיאותיו בפרהסיה כמפגן לחרדיותו גם מוסיפה לעלייתו להר הבית את חטא חילול השם. הר הבית הוא אתר קדוש ומקודש. אף פעם, במשך אלפי השנים, מאז חורבן הבית השני, הר הבית לא הוזכר, לא דובר, לא נידון כמקום לעלות אליו לתפילה. גדולי תורה מעידן עתיק היומין אסרו על עליה להר הבית. איסור שנשמר בקפידה מוקפדת אלפי שנים, בלי שום ערעור או ניסיון לעקוף אותו.
עליה להר הבית לא הייתה בכלל כלולה או מוזכרת אפילו ברמז עקיף בסדר יומו ועולמו של היהודי שומר תורה ומצוות. זאת בעת שעלייה ותפילה במקומות קדושים הייתה והינה, קבועה ומעוגנת כמחויבות רוחנית, צורך נפשי ומקור להתרגשות והתעלות ליהודי וליהודייה, גם אם אינם בדיוק שומרי תורה ומצוות.
העלייה לקברי צדיקים היא מנהג עתיק יומין. "דיווח" ראשון כבר מוזכר בתורה שמספר על עלייתם של כלב בן יפונה ויהושע בן נון לקברי אבות בחברון. מיותר ואין צורך להזכיר שהכותל המערבי הפך למקום קדוש ואתר תפילה הכי "מבוקר" של העם היהודי. יהודים עלו למערת המכפלה, לקבר רחל. התפילה במירון על ציון קברו של התנא רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר הפך לחג יהודי-דתי מקובל ונפוץ.
יהודים לא דיברו בכלל, לא הזכירו בכלל את האתר הקדוש הר הבית כמקום לעליה לרגל ולתפילה. מי ש"נזכרו" בקיומו של הר הבית והחליטו שהם רשאים להפר איסור של אלפי שנים ולעלות להר הבית הם לא גדולי תורה, לא פוסקים ולא רבנים. לא אדמ"ורים חסידיים ולא ראשי ישיבות, מנהיגי הפלגים הליטאיים.
מדובר בפוליטיקאים קטנים, שפתאום מצאו עצמם בזירה הציבורית, בקדמת החזית הפרלמנטרית – לא בזכות השיגים או כתמורה למעשים שעשו לטובת הציבור והמדינה. הם בכנסת או בממשלה רק ורק מטעמים אלקטרוליים ומניעים קואליציוניים וכמובן מאינטרסים אישיים.
הם נזכרו בהר הבית לא כמקום קדוש ומקודש אלא כאתר היסטורי שניתן לניצול ציני ושימוש אינטרסנטי לקידום יעד, מטרה לאומניים. במלים אחרות, להזכיר לערבים ולמוסלמים שהר הבית כמו ירושלים וכמו הכותל המערבי הם בשליטת ישראל.
התרעות פיקוד העורף