יש קונצנזוס על כך שאין כיום אינטרס לאומי אחד, אחיד ומאחד של מדינת ישראל, עם ישראל והעם היהודי – למעט מיעוט מכור ועיוור וכנופיות ציניקנים שמפברקים "יחד" כדי לגזור קופון. בפועל, האינטרס הלאומי ונגזרותיו, כמעט בכל דבר ועניין, הוא לעומתי.
לחברה הישראלית יש שתי זהויות בסיס. זו הליברלית־דמוקרטית וזו הדיקטטורית־דתית. שני הצדדים מנהלים כיום מלחמת זהויות על כל הקופה. המנצח לוקח הכל ומנהל את ישראל על פי דרכו, כפי שנוהגת כיום ממשלת הימין על מלא.
על פי הצד הליברלי־דמוקרטי, מחיר המלחמה הוא קורבנות מיותרים וחיסול הדמוקרטיה. על פי ממשלת הימין, מתנהלת כיום מלחמה על הישרדותה של מדינת ישראל הזהותית (נכון) וגם הקיומית (לא נכון), בתוספת תבהלת סתם כמו איראן. התשובה של הציבור הליברלי־דמוקרטי היא סרבנות סמויה. ממדיה עדיין לא ברורים, ולא ברורה יכולתה לכפות הסדר פנימי (בחירות) שיכריע את המאבק.
הצד הפוליטי של הסרבנות האפורה מאותת שלא ניתן לנהל מלחמה נטולת קונצנזוס, המתעלמת לחלוטין מהצד השני. אלפים חתומים על הפרסומים, שמהם ניתן להבין כי מדיניות הממשלה לא מקובלת עליהם. בהם: לוחמי צוותי אוויר במילואים, מקצועני המערך הרפואי בישראל, עובדי מוסד, אומנים, משרתי יחידת 8200 ובנותיה, אקדמאים ולוחמי יחידות מיוחדות.
הגל ממשיך לגאות ביחידים וביחידות, בהמתנה לאמירות של חטיבות החי"ר. הבעיה של הסרבנות היא שיש כאן ממשלה שעלולה לגרור אותנו למלחמה רחבה יותר, ואז נזדקק לצבא בסדר גודל שימנע קורבנות במספרים נוראים. וגם אז, ללא גיוס החרדים, זו לא תהיה מלחמת קיום. היכולת של צה"ל מול כל אויבינו, המומצאים והאמיתיים, עולה לאין שיעור על כוחם.
מתנדבי חיל האוויר מתנים את התגייסותם ב"השבת החטופים הביתה ללא דיחוי, גם במחיר הפסקה מיידית של הלחימה, שמשרתת כיום בעיקר אינטרסים פוליטיים ואישיים ולא אינטרסים ביטחוניים". התת־מסר של צוותי האוויר הוא: אנחנו לא נפציץ ילדים למטרות מלחמה מפוקפקות בשירות ממשלה מטורפת. טוב, אנחנו כבר ילדים גדולים ואפשר להסיר מסיכות. הממשלה דוחפת לשינוי משפטי כדי להנציח את שלטונה. גל המחאה נועד למנוע ממנה לקחת את הצבא למלחמה מיותרת, שבחסותה יבוצע שינוי משטרי.
לאחרונה נשמעו איתותים מדאיגים מכיוונם של שליחים מטעמה של הממשלה, שמדברים על עוצמתו וכוונותיו התוקפניות של צבא מצרים. אחד מהם הוא שגרירנו בוושינגטון יחיאל לייטר, מתנחל קנאי וחובש כיפה, המשווק לנציגים רפובליקנים דיסאינפורמציה אלרמיסטית על האיום המצרי.
לשואלים (תודה) מהיכן צץ האיום המצרי, התשובה היא ארתור פינקלשטיין ז"ל. מצבו של נתניהו כיום מעורער קשות בגלל רשימת כישלונות ארוכה יותר מרשימות המתנות של שרה. שיטוטי הדרדל'ה של צה"ל ברצועה, בסוריה ובלבנון כבר לא מספקים לנתניהו רצועת ביטחון של איומים קיומיים, והבלוף האיראני מתפוגג מול עיני כולם.
אז מה עושים בשעת מצוקה? עובדים לפי הספר. לא של צ'רצ'יל, אלא של היועץ האגדי פינקלשטיין. יש לך מספרים מאיימים של חיילים וחימושים מצריים ברמה של איום קיומי? תפחיד אותם. כלומר אותנו. את הטריק הזה של איום קיומי הוא מיצה בהצלחה בלתי רגילה בטבח העוטף. לנוכח מראות הזוועה, חוסר האונים, ובעיקר בגלל חרפת המחדל הצה"לי, הצליח נתניהו להפוך תקרית מקומית נוראה כשלעצמה, שלא איימה על קיומה של ישראל בכלום, לאיום קיומי.
בהמשך לחץ נתניהו לתגובות מדודות של צה"ל מול חיזבאללה בהמתנה לדיל שלא צלח ברצועה (נחשו בגלל מי), שהפכו תוספת לאיום הקיומי - שגם כאן היה נטול בסיס אמיתי. הייתה תחושת חרדה עקב חוסר האונים (נחשו מי לא אישר חדירה מסיבית והפעלת הביפרים כחלק מהמתקפה על חיזבאללה). וכך, בציר פינקלשטיין, חזרנו לעזה. האיום הקיומי היחיד מצד חמאס הוא על שלמות הקואליציה, והשאלה היא מהו האינטרס הישראלי האמיתי בעזה? זה של המחאה ברור, תעופו משם כדי להציל לא רק את החטופים אלא את מדינת ישראל.
אפילו האיום האיראני, שהוכר כאינטרס לאומי חיוני ודוחק, כבר לא עובד על הישראלים כנדרש מאיום קיומי. טראמפ צינן אותו בדלי מי קרח שהותיר עווית חיוך קפואה על פרצופו של נתניהו. 15 שנות קמפיין תבהלה מתוזמרת ושקרית עלו למשק הישראלי (עשרות?) מיליארדים, תוך הזנחת צבא היבשה והחי"ר, בעוד כל סוכנויות המודיעין האמריקאיות חוזרות וטוענות, גם בימי טראמפ, שלאיראנים אין מדיניות של פיתוח פצצה וקבוצת נשק שתתמוך בה.
אחרי שטראמפ הפר את הסכם הגרעין של ברק אובמה בלחץ נתניהו ומודיעין מבושל, העלו האיראנים את כמות החומר הבקיע שלהם, והיום הם על הסף. הם עדיין לא חצו אותו, ובימים אלה מתנהל משא ומתן שעשוי להסתיים בהסכם נוסף. ואז מה? הקימו כאן חיל אוויר ענק כדי לתקוף באיראן וסיימו בהפצצות נוסח גרניקה בעזה.
לפני המון שנים ישבתי עם נמרוד שפר. הוא סיים אז תפקיד אלוף בצבא הירוק, לאחר שהבין שאין לו סיכוי להיות מפקד חיל האוויר. כיום שפר הוא מגדלור של שכל ישר בים הסוער של ציבור מוטרף. בזמנו, שפר היה מצדד נלהב ב־35F לצורכי התקיפה באיראן. הוא היה בטוח שתהיה.
אני "הבטחתי" לו שלא תהיה שום תקיפה, אך שפר סירב להשתכנע. אני לא בטוח שהיום היה מוותר על המטוס. בכל זאת, איומים עתידיים ושאר טראומות שהופכות "צבאות" דרדל'ה בלבנון, סוריה, חמאס, חיזבאללה, עיראק והחות'ים – לאיום קיומי.
גם אם הרמטכ"ל מבין שהאיום הקיומי הזה הוא שטויות, הוא לא בטוח מה יעלה במוחו המעוות של נתניהו – והוא רוצה את הצבא הכי חזק. אחרי הטבח בעוטף אף אחד לא לוקח סיכון, בעיקר לא רמטכ"ל המנהל לחימה מאופקת שעשויה לחרוג מהשיטוט ברצועה, בסוריה ובלבנון.
ועדיין, מתנהלת כאן מלחמה מיותרת (לא המיותרת הראשונה) שעשויה להתרחב. גם בגלל הפעלת אינסטינקט שרירים בלתי רצוניים של צה"ל אחרי טבח כואב, ובעיקר בגלל צרכים קואליציוניים שמגובים בתשואות האספסוף המריע ביציעים.
התרעות פיקוד העורף