מעשה בתייר אמריקאי שנחת בשנות ה־70 במוסקבה, ולאחר שיצא משדה התעופה החליק ונפל לתוך בור במדרכה. התייר פרץ בגידופים ובקללות, כשהוא תוהה למה לא הציבו ליד הבור דגלון אדום לאות אזהרה. "מיסטר", שאל אותו עובר אורח, "לא ראית דגל אדום גדול בצאתך מנמל התעופה? אם כן, הוזהרת".
יש מצב שסיפרתי לכם את הבדיחה לפני שנה או שנתיים, אבל מה לעשות שהיא משקפת באופן מדויק את פרשת ההדלפה שנחשפה לאחרונה. לחפש "כהניסטים" במשטרה ובשירותי הביטחון, בזמן שאיתמר בן גביר חולש על המשטרה ובנצי גופשטיין וחננאל דורפמן מנהלים את העניינים במשרד, זה פתטי משהו.
עם זאת, פרשת ההדלפה מסמנת חידוש מסוים. מעתה הדגל האדום, או אם תרצו הצהוב־שחור עם האגרוף, מתנוסס לא רק מעל מפלגתו של בן גביר, אלא גם מעל מפלגת השלטון. זהות בין המסרים, בין הסיסמאות ובין הנרטיב נרשמה גם קודם, אך רק השבוע - על רקע המאבק העיקש שמנהל ראש הממשלה נגד ראש השב"כ - הוצב הדגל הכהניסטי קבל עם ועדה לצד הכניסה למשרדי מפלגת השלטון במצודת זאב. ראו, הוזהרתם.
עם פרוץ ה"רפורמה" בינואר 2023, יריב לוין הסביר בלי למצמץ כי תיקי בנימין נתניהו אפשרו לרתום את ראש הממשלה ואת הקואליציה למהפכה ששר המשפטים דורש לחולל. נתניהו של פעם הצהיר אמונים לעקרון הפרדת הרשויות וחזר חדשות לבקרים על מחויבותו לשמור על בית המשפט העליון.
החקירות שהורה לפתוח נגדו היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט, חובש כיפה שחורה, מינוי של נתניהו בכבודו ובעצמו – הפכו את הקערה על פיה. נתניהו פתח במסע צלב נגד מערכת המשפט, ואִפשר ללוין ולשותפים לעמדותיו להחליף את הדיסק בליכוד.
לוין וחבורתו ניצלו עד תום את מצוקתו האישית של נתניהו, ומפלגה ימנית־ליברלית־ממלכתית הפכה למפלגה שמניפה את נס המרד נגד מוסדות המדינה בכלל, ובראש ובראשונה נגד מערכת המשפט.
בן גביר שִחזר למעשה את המהלך של יריב לוין. הפרקליטות, שהגישה כתבי אישום נגד נתניהו, לצד המלחמה שמנהל נתניהו נגד בית המשפט, סללו את הדרך למהפכה שיזמו לוין ושמחה רוטמן. חקירה שמנהל השב"כ נגד אנשי לשכת נתניהו, כשהאש מלחכת את שולי גלימתו, הכשירה את המאמץ של בן גביר וחבורתו לרסק את השב"כ.
ראו איזה פלא: עם פרוץ קטארגייט, לשכת רה"מ, האגף הלוחמני של הליכוד וראש הממשלה בכבודו ובעצמו אימצו את הנרטיב של נוער הגבעות במלואו. ה"חשיפות" של עיתונאית החצר כיריית פתיחה של המתקפה המתוזמרת נועדו לחזק ולהעצים את הנרטיב. כמו שלוין חלם שנים רבות לחסל את בג"ץ, חלם בן גביר במשך עשרות שנים לחסל את המחלקה היהודית בשב"כ. חקירת קטארגייט מאפשרת ליו"ר עוצמה יהודית לנסות להגשים את החלום.
מצא את ההבדלים
הדגל החדש הונף בליכוד רשמית עם פרוץ קטארגייט, אבל המגמה נרשמה בתחילת הקדנציה ואולי אף לפני כן. יש המעריכים כי מאי גולן, שככל הנראה לא תקבל שריון לרשימת הליכוד לכנסת הבאה, תשתלב ברשימת בן גביר. למה לא?
בשונה ממפלגתו של בצלאל סמוטריץ', המתנדנדת על סף אחוז החסימה, מפלגתו של בן גביר צפויה להגדיל את הייצוג שלה אם וכאשר ייערכו הבחירות, ובשונה מסמוטריץ', שהשליך את יהבו על המגזר, בן גביר אינו בוחל בחילונים שימושיים.
במה נופלת מאי גולן מצביקה פוגל ואלמוג כהן? היא מתלהמת לא פחות מהשניים. בשילוב הרקע של המאבק בסודנים בדרום תל אביב, תהיה גולן חיזוק לא רע לעזרת הנשים במפלגה, שמאוישת נכון לעכשיו רק על ידי לימור סון הר־מלך.
השרה לענייני מעמד האישה, שמתנגדת לחיזוק מעמד האישה, היא לא יוצאת מן הכלל - היא הכלל. גולן אינה חריגה בנוף הליכודי החדש. טלי גוטליב, שלמה קרעי, עמיחי שיקלי, גלית דיסטל אטבריאן, ועוד כמה מילביצקי־ואטורי, מתנסחים באופן שלא היה מבייש את פוגל, את עמיחי אליהו ואת הבוס עצמו. האצבעות, אצבעות חברי סיעת הליכוד, הקול, קול איתמר בן גביר.
האמת היא שאין זה פלא שהאגף המיליטנטי של הליכוד מאמץ בגלוי את השיח של עוצמה יהודית. האנוסים, ח"כים משארית הפליטה הליכודית שבסיעה, דוגמת גילה גמליאל, ממלאים את פיהם מים. למפלגת השלטון בהנהגת נתניהו אין ערכים משלה, אין מצע משלה, אין השקפת עולם סדורה. נאמנות עיוורת למנהיג ולמלחמת גוג ומגוג בכל מוסדות המדינה המכונים "דיפ סטייט" היא אולי מנוע – אבל לא השקפת עולם ולא מצע.
לחלל הריק שיצר נתניהו נכנסת הגישה הקיצונית, יהיו מי שיגידו כהניסטית, של עוצמה יהודית. הסיעה והצמרת המפלגתית בליכוד נחלקות כיום לשתי קבוצות עיקריות.
הראשונה, "כדאיניקים" שהולכים עם יו"ר המפלגה לכל כיוון שהוא, כולל אתרוג המימון מקטאר, כולל ויתורים כואבים למען ההסכם עם ערב הסעודית – אם דונלד טראמפ יתבע מישראל לחתום עליו. השנייה, כהניסטים לכאורה, כאשר קיימת חפיפה מסוימת בין שתי הקבוצות.
משטרים אפלים
כששרים וח"כים מהקואליציה שאימצו במלואו את הנרטיב של בן גביר מתלוננים על רדיפה ועל משטרה פוליטית חשאית, ובוכים על מר גורלם של העצורים "במרתפי השב"כ" - קשה להחליט אם לצחוק או לבכות.
נכון, שירותי הביטחון עלולים להפוך לכלי דיכוי אימתני ויעיל, אבל אך ורק במקרים שבהם המנגנון החשאי העוצמתי משרת את השלטון. המרבים להשוות את השב"כ לקג"ב מתעלמים, מי במודע ומי מתוך בורות מזהרת, מהעובדה הפשוטה והידועה: הקג"ב דיכא את אזרחי ברית המועצות משום שהתנגדו למשטר, לא משום שתמכו בו.
נתניהו ושותפיו למלחמתו נגד רונן בר מנהלים את השיח ומנסחים את המסרים במסורת האורווליאנית הקלאסית. "קטאר היא מדינה מורכבת" (זוכרים? אוקיאניה מעולם לא נלחמה נגד איראסיה, תשכחו את מה שידעתם על המלחמה). אנשי מילואים שחותמים על מכתבי מחאה בקריאה לשחרור חטופים הם שוליים תמהוניים. הם גם סרבנים, בניגוד ליותר מ־100 אלף גברים חרדים בגיל המתאים שמסרבים להתגייס.
יאיר נתניהו, ששוהה בפלורידה ואינו מפסיק לצייץ משם ציוצים בוטים ומלוכלכים, הוא ציוני ופטריוט, בניגוד לחייל החטוף עידן אלכסנדר, שעלה מארה"ב כדי להתגייס לצה"ל. וישנו גם שרוליק איינהורן, בנה של פרופ' טליה איינהורן שמעצבת את המשנה הפוליטית המשפטית החדשה של הליכוד. שרוליק, שמבוקש בפרשת קטארגייט, הוא ציוני ופטריוט אמיתי שברח לסרביה כדי לא להיכלא במרתפי השב"כ. הכל לפי הספר שכותרתו "1984".
אז מה אם לפי סקרי דעת הקהל 70% מהציבור שותפים לעמדת החתומים על המכתבים שלפיה שחרור החטופים קודם לניצחון המוחלט, שכן בחמאס ניתן להילחם גם בהמשך וזמנם של החטופים הולך ואוזל? כשגישת בן גביר נחשבת למיינסטרים, 70% מאזרחי המדינה הם בהחלט שוליים.
גילוי נאות: הייתי שם. לא בליכוד – בתנועת כך, בגיל 20, גיל שבו העולם כולו שחור ולבן, ותנועות פוליטיות קיצוניות הן שילוב מתוק ומלהיב של קסם ורומנטיקה. הייתי שם. התבגרתי. איך אומרים? מי שלא היה קיצוני בגיל צעיר, אין לו לב. מי שנשאר קיצוני בגיל מבוגר, אין לו שכל. אלא אם כמובן מדובר בראש מפלגה קיצונית ושותפיו לדרך, שחולקים איתו את השלל.
אבל אם ראש מדינת הייטק בן 75 מאמץ גישה קיצונית מתלהמת, את הנרטיב ההזוי של "יבסקציה" (המחלקה היהודית של המפלגה הקומוניסטית) ו"מרתפי השב"כ" – אוי לאותה מדינה.