כל מי שנמלט אל ערוץ 15 מאורגיית השנאה השבועית בניצוחו של דני קושמרו עם הסולנים גיא פלג, ישראל זיו, ולהבדיל - המאסטרו אמנון אברמוביץ' - יצא נשכר. נוה דרומי יודעת לראיין. היא מניחה למרואיינים לדבר, אבל יודעת לשאול את השאלות הנכונות. כך היא הצליחה לזקק את השיח הפנימי המשקף את הקונפליקט האידיאולוגי הטבעי שהתקיים בליכוד מאז עלה לשלטון ב־1977, ואשר קיבל תפנית היסטורית ראשונה מאז 7 באוקטובר ועוד אחת מאז 5 בנובמבר 2024.
לפני שנים סיפרה לי העיתונאית נעמי לויצקי, מחברת "העליונים", על שיחת נפש שקיימה עם דן מרידור, ובמהלכה, למרבה הפתעתה, פרץ בבכי. בעיניים מוצפות בדמעות הודה בפניה כי הגיע למסקנה שלא ניתן לממש את חזון שלמות הארץ. בריאיון עם דרומי הציג מרידור את החזון ואת שיברונו. הוא הסביר כי בעבר האמין בכל ליבו ברעיון שלמות הארץ וייחל לרגע שבו תוחל הריבונות על יהודה ושומרון. רגעי החזרה בשאלה תוארו על ידי מרידור כתובנה שנפלה עליו כרעם ביום בהיר, ולפיה, משמעות החלת הריבונות היא צעד בדרך לאובדן הרוב היהודי בארץ ישראל. הבעיה הדמוגרפית והמתח בין ישראל הדמוקרטית המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה, לבין הרצון לשמור על ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – הכריעו את עידן התמימות של חזון שלמות הארץ. כך לשיטת מרידור.
דרומי אתגרה אותו רגשית, כשהעמידה בפניו מראה ואמרה לו כי למעשה ערק בלב ונפש לצד של מטביעי האלטלנה, הסזונאים, מגדפי ורודפי אביו הרוחני והפוליטי, מנחם בגין, שכינוהו "רוצח" והעבירוהו כמעט בכל מדורי הרדיפה וההכפשה שבהם הם מזכים כיום את בנימין נתניהו. בנקודה הזו נעלם ממרידור באחת כל ההדר הבית"רי. הוא איבד את סבלנותו, סובלנותו ובעיקר את היכולת להשיב באופן ענייני ונטפל למילה אחת של דרומי, שממנה הבין, לטענתו, שהיא מייחסת לו תמיכה בדרכי מחאת השמאל. מרידור עבר לאפיק הדמגוגי של ניעור חוצנו מרדיפת נתניהו, לא שאי־פעם שמעו אותו יוצא ביוזמתו כדי לגנות את ההסתה הפרועה נגד ראש הממשלה, או את האמירה המקוממת והמאפשרת של היועמ"שית לחסימות הכבישים ("אין מחאה ללא הפרעה לסדר הציבורי") או נגד הסרבנות.
הגישה של מפ"ם
חרף הפער האידיאולוגי, יש בין מרידור ללוין לא מעט צדדים משותפים. שניהם נתפסים כערכיים, נבונים, אדיבים לבריות, הגונים ומקפידים על כללי ההדר הבית"רי. שניהם ירושלמים במקור ושניהם גם נחשבו מתחילת דרכם כהבטחות פוליטיות, בייחוד מרידור, שנתפס על ידי משפחת בגין כנסיך הנסיכים. בניגוד למרידור, לוין לא החל את דרכו הפוליטית כשכפית של זהב נעוצה בפיו. הוא החל את דרכו כעוזר פרלמנטרי ונבחר לכנסת בפריימריז קשים במחוז השפלה. מתחילת פעילותו הפרלמנטרית התבלט בנאמנותו לחזון ארץ ישראל, ובעיקר כמי שזיהה את האיום הסמוי על הדמוקרטיה, דווקא מצד שופטי בג"ץ ועוזריהם בשמאל. אלו שרוממות הדמוקרטיה גבוהה בפיהם, בעודם נועצים בה את כידוניהם. בולטותו הייחודית בעניין זה אפשרה לו לחצות את הסף הקשה של השתלבות ברשימה הארצית של הליכוד, ובהמשך הובילה אותו למקום הראשון בפריימריז, ולתפקיד סגן ראש הממשלה ושר המשפטים.
איך קרה ששני אישים פוליטיים שגדלו באותן ערוגות אידיאולוגיות הגיעו למסקנות פוליטיות כל כך שונות? כדי לנסות לענות על השאלה הזו, אני נדרש כאן לסיפור השני. הצפייה בריאיון עם דן מרידור לא רק שלפה מזיכרוני את סיפורה של לויצקי על בכי התמרורים של מרידור כשנפרד מהאידיאולוגיה שעליה גדל. הוא הזכיר לי גם את הפתעתי בכנסת העשירית, הראשונה שבה כיהנתי, כאשר מנהיג מפ"ם דאז אלעזר גרנות הסביר לי שלמפלגתו אין ערעור על כך שלעם ישראל זכות ראשונים בלעדית על ארץ ישראל כולה. לדבריו, הבעיה של מפ"ם היא רק עם מימוש הזכות, בשל העובדה שמטעמי דמוגרפיה כפויה עלינו הבחירה בין מדינה דו־לאומית לחלוקת הארץ. כיבדתי את גישת גרנות.
לעומת זאת, עם גישת מרידור, שצמח בערוגות חירות, יש לי בעיה יסודית. לו דרומי הייתה בוחרת לאתגר אותו שכלית ולא רק רגשית, הייתה צריכה להעלות בריאיון את השאלה אם אומנם הבעיה הדמוגרפית היא זו שהכריעה את הכף אצל מרידור נגד רעיון שלמות הארץ, או שמא יש באמתחתו סיבה נסתרת אחרת. הרי איש משכיל כמו מרידור היה מודע לכך ששלמות הארץ משתי גדות הירדן היא שעמדה בבסיס ההחלטה לייסד את המפלגה הרוויזיוניסטית ולהקים את תנועת הנוער בית"ר, בתקופה שבה היהודים היו רק 11% מהאוכלוסייה בארץ ישראל בגבולות הצהרת בלפור. כלומר תפיסה מקסימליסטית המושתתת על אופטימיות וחזון, נוסח "אם תרצו אין זו אגדה", היא שהניעה ומניעה את המהלך הסטיכי של שיבת ציון.
התירוץ הדמוגרפי
ההסבר התבוני שאותו, כביכול, אימץ מרידור ולפיו החלת הריבונות תוביל למדינה דו־לאומית ללא רוב יהודי, או למדינת אפרטהייד, ולכן, אין מנוס מהקמת מדינת אש"ף/חמאס ביהודה שומרון ועזה – מתגלה היום במלוא מערומי חוסר התבוניות שלו. זו חשיבה אובדנית, שהפכה לקונספציה שהמיטה עלינו את 7 באוקטובר.
גם אם אמת הדבר שרק החשש הדמוגרפי הוביל את מרידור לזנוח את רעיון שלמות הארץ, ולא היבטי הזדהות אחרים עם השמאל - כמו הרצון לכונן כאן מדינת כל אזרחיה חילונית, דמוקרטית ולא יהודית, הרי שהיום היה צריך לחזור בתשובה שלמה. היום מתברר שהחזון של שלמות הארץ הוא האל"ף־בי"ת ההישרדותי של מדינת ישראל. החזון שטרם הוגשם קיבל גם תפנית דמוגרפית עם תוכנית טראמפ. כשמחזיקים בחזון מתוך אמונה שבלב ומשליכים הצידה את החרדות התבוניות, הזמן לפעמים עושה את שלו ומפלס דרכים חדשות להגשמתו. מי שרצה לקלל ב־7 באוקטובר ולקבור סופית את מדינת ישראל, יגלה ברבות הימים שהיה להוותו הגורם המכריע בהגשמת חזון ארץ ישראל השלמה.
התרעות פיקוד העורף