המנהיג הפאסיבי הטיפוסי אינו מתאפיין בעשייה אלא בתנועה – הוא נע בין הצהרות, בין ישיבות קבינט מתוקשרות, בין איומים מעורפלים והופעות פומביות. ההרגשה היא שהכל בתנועה, כאילו "משהו קורה", אבל בפועל – מעט מאוד קורה. לא משום שאין ברירה, אלא כי קיימת העדפה שיטתית להימנע מהכרעות.
הדמות של בנימין נתניהו היא אחת הדוגמאות הבולטות למנהיגות מסוג זה. לאורך שנותיו הארוכות בשלטון, נתניהו ביסס את עצמו כמי שמזהה סכנות טוב מכולם, אך ממעט לפעול נגדן באופן יזום. הוא שולט – אך לא פועל. הוא מגיב – אך כמעט אף פעם לא מקדים. ובכל זאת, גם בתקופות של משברים עמוקים, הציבור ממשיך לשוב ולבחור בו. למה?
ההסבר טמון לא רק בפוליטיקה אלא גם בפסיכולוגיה: במצבי חירום הציבור לא תמיד רוצה פתרון – הוא קודם כל רוצה ויסות רגשי. אדם יציב, מוכר, שאינו לוקח סיכונים דרמטיים, משרה ביטחון – גם אם זה ביטחון מזויף. ונתניהו, שכבר מזמן מזוהה עם מושגי ה"ניהול", "אחריות" ו"ניסיון", הפך עבור ציבור רחב לסוג של אב־טיפוס של יציבות רגשית – גם כשמבחינה מהותית הוא נמנע ממהלך ברור.
ולמרבה ההפתעה, גם דפוס כזה מושך ציבור. במיוחד ציבור שנמצא באכזבה עמוקה ממנהיגות שמרנית. כאשר תחושת חוסר האונים גוברת, והמערכת הפוליטית מרגישה קפואה, יש משיכה לאדם שמסמל שינוי בכוח הזרוע. אפילו אם השינוי עצמו מפחיד. במובן מסוים, הציבור בוחר בין שני ייצוגים פסיכולוגיים: נתניהו משדר את האב השמרן והמאופק, שמרגיע את המערכת – אך אינו מביא בשורה. טראמפ משדר את הדוד הסוער, שמכניס אנרגיה למערכת – אך גם מביא עימו כאוס וסכנה.
הבחירה במנהיג אינה בהכרח רציונלית – היא רגשית, מבוססת על תחושת ביטחון מול תחושת שליטה. אחד מספק שקט יחסי דרך שימור, השני מספק תחושת כוח דרך תזוזה מתמדת. השאלה האמיתית היא: מה הציבור צריך יותר כרגע – חיבוק שקרי או מהפכה מפחידה? לכאורה, הבחירה במנהיג שמדבר הרבה אך עושה מעט עשויה להיראות כהימנעות מסיכונים – אבל בפועל, זו אסטרטגיה שגובה מחיר מצטבר. החלטות שלא התקבלו בזמן, מצבים שלא טופלו בעודם קטנים – הופכים בעתיד למשברים גדולים הרבה יותר.
כך קרה עם עזה. כך קרה עם המשילות בדרום. כך קורה עכשיו עם איראן. וככל שהמציאות מסתבכת, כך הציבור מוותר על פתרונות ומסתפק בהרגשה. הוא לא מבקש פתרון לשבי החטופים – הוא מבקש שראש הממשלה יגיד שהוא עושה הכל. הוא לא דורש תוכנית ברורה לצפון – הוא רוצה שיאמרו לו "אנחנו ננצח". זוהי הנדסת תודעה רגשית, לא תוכנית מדינית.
חזון, לא הישרדות
נאומו האחרון של נתניהו באו״ם היה השיא של הפאסיביות המדינית. במשך 40 דקות שלף שוב את אותם הלהטוטים - דפי מסמכים שלכאורה מוכיחים משהו, האשמות כלפי כל העולם, הצהרות על "ניצחון מוחלט" - וכל זאת בזמן שהחזית בצפון מתלקחת, כשהחטופים עדיין בשבי, וכשהערכות המודיעין מדברות על הסלמה קרובה. היה שם הכל חוץ מדבר אחד: תוכנית פעולה. ההימנעות מהכרעה הפכה אצלו לא לצורך טקטי, אלא לאידיאולוגיה שלמה. כאילו ההימנעות מפעולה, מיוזמה, היא־היא הביטחון עצמו.
ובדיוק בנקודה הזו מופיע טראמפ, ומושך קהלים אחרים. הוא לא מציע יציבות – הוא מציע תנועה. אבל זו תנועה שנולדת מתוך הרס. היא שוברת מוסכמות, אך אינה בונה דבר חדש. השאלה היא: האם אנחנו באמת מוכנים להחליף שקר רגוע באמת מסוכנת?
דווקא בתקופה כזו מתבקשת מנהיגות מסוג שלישי - כזו שאינה מסתפקת בניהול המצב, ושאינה שוברת כלים בשם פופוליזם ריק. מנהיגות שמבינה שהאומץ האמיתי הוא לקבל החלטות לא פופולריות, אבל נכונות. "סבלנות אסטרטגית" הפכה אצלנו למילת קוד להיעדר חזון. "מדיניות ביטחון" הפכה למילת קוד לדריכה במקום. וכשהמציאות מתדפקת על דלתנו, אנחנו עדיין מקווים שאם רק נחכה מספיק זמן - היא תעבור מעצמה.
אבל המציאות לא עוברת, היא רק צוברת מסה קריטית. בעולם של היום, מנהיגות אינה רק ניהול - היא יכולת לחזות את העתיד. לא לספר לציבור מה אי אפשר לעשות, אלא מה חייבים לעשות. ובעיקר - להוביל, לא רק להיות מובלים.
התרעות פיקוד העורף