רציתי מאוד שאמא שלי תהיה איתנו בסדר. הפעלתי עליה את כל הטכניקות שאני מכיר כדי לשכנע, ואני מכיר די הרבה. אבל היא רצתה לחגוג את הסדר עם חברותיה בדיור המוגן. אפילו הבטחתי לה שיהיה סדר כהלכתו.
אז ויתרתי, כי לא הייתה אפשרות אחרת. אמא היא סלע מבזלת, בלתי אפשרי להזיז אותה מדעתה. גם בגיל 93 היא מחליטה, וזהו, נגמר. "אתה יודע, רוני, עוד מעט אני הולכת. אתה תהיה ראש המשפחה, יש לך כבר נכד, יהיו לך עוד נכדים. זו אחריות להעביר את המסורת היהודית לדורות הבאים. גם אם אתה לא מאמין בכלום, גם אם אתה ציני ועושה צחוק מהכל, המסורת תמיד תהיה מסורת. אי אפשר לברוח ממנה, לספר לי ולכולם שאתה ישראלי. אתה קודם כל יהודי, אם תרצה או לא".
כבר קמתי מהכורסה אצלה בדירה, אבל מתוך הרגל רציתי לומר את המילה האחרונה. "אמא, את כבר לא יכולה לחנך אותי. זה אני וזה מה שיש, גם אם את לא מאושרת מהתוצאה".
היא דפדפה אותי בקלות יתרה. "חחח... נכון שאתה מגודל עם קול רועם וחזק, כמו אבא שלך. גם הוא חשב שהוא עושה עליי רושם עם הגודל שלו, המבט והקול, והוא לא החצין רגשות. בכל חייו הוא השתדל להסתיר ממני בעיות בעסק, את המחלה של איריס, את תחילת המחלה שלו. אבל בסוף ידעתי הכל, בדיוק כמו אצלך. אמא יודעת, רוני, כי אמא מרגישה. אתה לא יכול להבין את זה".
אז אמרתי לה שאין לי כוח להתווכח איתה, ונסעתי ממשען בגבעתיים לשורק'ה "הסוהרת". היא אירחה את הסדר, וכמובן כמו רנ"ג בקבע, היא הפיקה אותו בסדרת פקודות בוואטסאפ לכל שאר הנשים, מי תבשל ואיזו מנה. אנחנו מכירים 42 שנה, היא תמיד הייתה שם בשבילי בכל השנים האלה, גם בתקופה שקרסתי והשתקמתי. אמא שלי אף פעם לא סבלה אותה, אבל לא באשמתה של הסוהרת, אני מתחייב על כך, אפילו נשבע בהן צדק.
הסוהרת עשתה כל שביכולתה כדי לרצות את אמא, זה לא עזר לה. גזר הדין ניתן עוד לפני שהתחתנו. ואצל אמא שלי אין חנינות, ובטח לא הקלה בעונש. כאשר התגרשנו לפני 21 שנה, דחיתי עד לשנייה האחרונה את הדיווח לאמא. היא חייכה ואמרה: "זה מה שקורה כשלא מקשיבים לאמא. ידעתי שאתם לא מתאימים, כי אמא תמיד יודעת".
היא שלחה לי מיקום, והגעתי בתוך חמש דקות. "אני חייב להגיד לך, שורק'ה, בגלל השאלה הזאת: איפה אתה? 15 פעמים ביום, נפרדנו. עוד לא הפנמת שאותי שואלים רק שלוש פעמים: ראשונה, אחרונה ואחת יותר מדי. אם אני רוצה לומר איפה אני, זה יקרה תוך שנייה. ואם אני לא רוצה, גם אם תשאלי 40 פעם את לא תדעי".
ארזה התפוצצה מצחוק. היא חברה שמכירה את הסוהרת לפניי, כבר 46 שנים. "קוף, אני לא מבינה אותך, באמת. אתה הרי מכיר אותה שהיא רס"ר, נכון? אז תגיד לה אני באבן גבירול, אני בדיזנגוף. מה אכפת לך לזרוק סתם מקום? הרי היא לא תוותר, היא צריכה לדעת הכל, והיא כבר לא תשתנה".
יצאתי למרפסת כדי לעשן, הסוהרת חזרה למטבח כדי להמשיך לפקד על האירוע. הדלקתי סיגריה ונזכרתי בתדריך שעשה לי רמבו, חבר קרוב, כאשר הסוהרת ואני התגרשנו. הוא התגרש לפניי. "קוף, היא תמיד תהיה בחיים שלך, הייתם נשואים 20 שנה, יש לכם שתי בנות. אתם לא נפרדים, אתם רק לא גרים ביחד. היא תמשיך לתת לך הוראות והנחיות לביצוע, ואתה תעשה כל מה שהיא רוצה, אם אתה יודע מה טוב בשבילך". אז ביצעתי את ההנחיות של רמבו, בנוהל.
השולחן היה עמוס בכל טוב, גם עם הצלחת של פסח והגדה לכל דורש. חייכתי לעצמי בגלל פלאשבק מהפגישה במסעדה, כאשר הסוהרת וארזה דסקסו רעיון, שלפיו בצלחת של כל סועד יונחו עלה חסה וביצה קשה. פסלתי את זה מיד לפני יומיים, אבל ראיתי ביצים קשות בצלחת מרכזית עם עלי חסה. ביקשתי מהסוהרת שתרטיב לי שתי מצות. "לא עכשיו, רונצ'ו, חכה". עניתי: "לא עכשיו, הרגע. אני חוגג פסח בדרכי".
גל "הרומני" – שבילדותו לא חגג סדר בכלל, מפני שהוריו חששו שניקולאי צ'אושסקו, שליט רומניה בזמנם, יגיע אליהם לסגור איתם חשבון על כך שברחו מהמולדת לישראל, אז הם הצניעו את יהדותם גם בכפר סבא – מונה למנהל הסדר. אם שורק'ה היא הרנ"ג, גל הוא ראש תחום אסטרטגיה וטקטיקה כפייתית. הוא מחליט, והוא מבצע - והשאר נגררים. הפעם הוא קצת הגזים כאשר הכין פלייליסט של שירים לסדר. הוא חותר לשלמות ומשוכנע, אומנם בצדק, שזמרים ולהקות שרים טוב מהמסובים הנוכחים.
כיפוש גדלה בבית דתי מאוד, אביה היה רב. היא מקפידה על פסח כשר כהלכתו, ובחלוף השנים היא שכנעה אותי לא להכניס חמץ הביתה. הסוהרת גדלה בבית דתי, אבל בניו יורק, שזה לייט. שתיהן דתל"שיות, אז הן קראו בהגדה בכוונה גדולה. הבנות שלי פוצו וגולו הן כמוני, עושות את זה כי צריך, כי אמא שלהן החליטה בשבילן.
גיאצ'ו הצדיק, בן רבע ל־13, ויתר בכיתה ב' כאשר נחשף לשמועה על משה בתיבה. "אבא, איך אמא של משה הפקירה אותו בתוך תיבה בים? אמא לא צריכה להפקיר את הילדים שלה". הצדקתי אותו אז כשנתן את התובנה שלו לאירוע. אז בסדר הזה הוא התמקד באחיין שלו לני, ורק דאג להזכיר לי את האפיקומן: "אבא, תהיה ערני, תראה איפה שרה מחביאה אותו. תגיד לי אחר כך, כדי שאמצא אותו מהר, בלי לעשות בלגן".
גיא עדיין קטן, אבל הוא ילמד בעתיד שאנחנו עם שגדל והתפתח על הפקרה ומיישם הפקרות מאז משה בתיבה ויוסף בבור. אלי כהן בסוריה, אורי אילן בסוריה, רון ארד בלבנון וסוריה, והחטופים של 7 באוקטובר 2023. הכוונה כמובן לחטופים המתים, ולעשרות שמתו ונרצחו במהלך השבי. יש עוד 59 חטופים, 24 מהם בחיים. לא ידוע מתי ישובו ובאיזה מצב צבירה.
איבדתי קשר עם המציאות סביב השולחן. התמקדתי בבליסה של מצות עם חזרת וחרוסת אמיתיות תוצרת בית, כבד קצוץ, סלט ביצים, סלט חצילים. היה לי טעים, באמת, אבל נכנסתי לשלב של פיזור נפש.שמעתי את קוראי ההגדה, כאילו הם מדברים מתוך בקבוק. החלטתי להקדים תרופה למכה, וחיפשתי בגוגל אפשרויות לשטיפת קיבה מיידית, עוד הלילה, אפילו עכשיו בטרם איחשף למנות העיקריות.
באיזשהו שלב דמיינתי שהם קוראים בהטעמה את עשר המכות, שהן באמת פארש יצוק, כי זה לא היה באמת. רק מכריחים אותנו להאמין שזה היה, כדי שנישאר פרימיטיביים דיינו, כדי לחיות במציאות שמכתיבים לנו בעת הזו.
אז הנה עשר המכות לשיטתי, פסח מודל 2025
מה זה מצליח? ליד המילה הצלחה במילון עברי־עברי כתוב פיתהמר. האלימות בחברה הערבית, האלימות והפשע המאורגן בחברה היהודית, האלימות הקטלנית בנגב, הפוגרומים וההפקרות של מתנחלים ביו"ש, המינויים ההזויים בסגל פיקוד בכיר ובמחוזות, הקמת המיליציות שסרות למרותו, הקטל בכבישים בגלל היעדר אכיפה, אלימות במשפחה, חלוקת נשק מופקרת ללא הקפדה על קריטריונים, גזענות, הסתה נגד משתתפים במחאות, הסתה נגד ערבים ישראלים, דוקטרינה שתוביל למלחמת אזרחים מדממת, הפקרה מודעת של חטופים באמצעות סחטנות פוליטית על אבי האומה.
ועל כל אלה אחראי אדם שמופקד על ביטחון הפנים ושלא שירת בצה"ל אפילו שעה. זה סיפור "הצלחה" שנמשך שנתיים ושווה פרס נובל לפחות. אגב, לגבי פסילתו משירות צבאי, הוא יכול היה להתנדב לשרת כטבח, נהג מנהלתי ועוד. בכירים בארגון הטרור כך עשו את זה. פיתהמר לא עשה את זה.
רמאות והונאה של גועליציית האפסים לגבי המצב האמיתי בעזה. אז כבשנו אותה בפעם השישית, אולי יותר, כי מי סופר. אנחנו בניצחון ה־מ־ו־ח־ל־ט כבר שנה וחצי, כמובן. בין 50 אלף ל־250 אלף עזתים כבר עזבו את הרצועה, כך מספרים לנו. יופי, נשארו כ־2 מיליון, אז מה הלאה, מה עושים איתם?
ורק בצלחת הגפילטע פיש אף אחד לא נגע, וגם לא שקל נגיעה. מבין המסובים היינו רק שני אשכנזים, הרומני ואני. ביקשנו להרחיק את המאכל הדוחה מהמשקוף של העין שלנו, מחשש לבחילה.
הבטתי על כמויות האוכל בשולחן, ובהמשך על שבעה קינוחים שונים. מחלקה רובאית לא הייתה מסיימת את התקרובת הזו. אז הגעתי שוב למסקנה שאנחנו עם פגום, שלא לומד כלום. עם של מכורים למסורת. בכל חג, בכל שנה, אנחנו משחזרים את הסיוט החגיגי. ממש כמו מחזוריות של יולדת שסובלת בהיריון. יש כאלה שנדרשות לטיפולי הפריה מפרכים לגוף ולנפש, חוות כאבי תופת בלידה, אבל שוכחות מהר. עד להיריון הבא, וגם הבא אחריו.
אז איך היו לכם החג וחול המועד, זבחתם מספיק חיות, עופות ודגים? יופי לכם. מחר בערב יש מימונה. אז תזבחו מופלטות, שבאקיה, קערת "ז'אבן" מקצף ביצים ממותק, ששתי כפיות מהעיסה הזו מחייבות צנתור ודיאליזה, במקביל. יש גם עוגיות יו־יו ולבן מחלב עיזים. אל תוותרו על כלום! גם לא על השקד הקלוי בסוכר, שמעמיסים עליו כפית חמאה 45% שומן עם מלח ונתרן, ומברכים לפני שבולסים. אפשר גם חופן של שקדים כאלה, כי למה להסתפק באחד, אנחנו עם שלא יודע שובע.
אם שרדתם את המימונה, כולל הזבח למחרת, תזמינו תור לקולונוסקופיה, בתוך שבוע. ההכנות לבדיקה עשויות לתת לכם חיים שפויים, לפחות עד לפסח הבא.
התרעות פיקוד העורף