נאומו המפורסם של נתניהו בקונגרס האמריקאי ב־2015 נגד הסכם הגרעין שהתגבש אז עם איראן ביוזמת הנשיא האמריקאי ברק אובמה נכנס לדפי ההיסטוריה כאחד מנאומי התוכחה נגד נשיא אמריקאי מכהן. הנאום גרר אחריו שלל ביקורות על נתניהו, אבל בעיקר לא מנע את ההסכם שנחתם (ושאומנם בוטל ב־2017, מיד עם כניסתו של דונלד טראמפ לבית הלבן).
שניהם לא קשקשו במשך 20 שנה, לא רצו לאו”ם ולא עלו על כל במה עם מצגות כדי לאיים על איראן ולהציג בשחצנות את הישגי המודיעין של ישראל. הם גם לא התרשמו מלחצים, איומים והשלכות צבאיות ודיפלומטיות. כך אישר בגין את מבצע אופרה ב־7 ביוני 1981, להשמדת הכור הגרעיני של עיראק, וכך אישר אולמרט ב־6 בספטמבר 2007 את השמדת הכור הגרעיני של סוריה.
נתניהו, שלעג בזמנו לרפיסות, בעיניו, של בנט ולפיד מול הממשל האמריקאי, שהתגאה והתרברב בהתנגדותו להתנהלות הנשיא אובמה, נראה בימים אלה כצל של ראש הממשלה החזק והבוטח, זה שדאג להגיד בכל הזדמנות שהוא אינו מתחשב במה שיגידו בוושינגטון, בלונדון או בפריז, ושביטחונה של ישראל מול איום הגרעין האיראני עומד מעל לכל דבר.
“מר ביטחון” נראה בימים אלה יותר כמר ביזיון, ואם היינו זקוקים להוכחה נוספת לכך שנתניהו במלוא חולשתו, ומתקרב לסוף דרכו הפוליטית, אנחנו מקבלים אותה עכשיו – כשנראה שממשל טראמפ עלול לחתום עם האיראנים על הסכם שייתכן שיאפשר להם להיות פסע מפצצה גרעינית.
התרעות פיקוד העורף