"השנה, למשל, ארבעה תלמידי תואר שני או שלישי במרכז הגישו בקשות למלגות בנושאי חקר השואה. כאלה שנושא התזה או הדוקטורט שלהם קשור לשואה ולזכרה. לפני עשור, היו 15 כאלה או יותר. כיום אנשים פחות מתעניינים בחקר השואה, וגם לא רואים אופציה לקבל עבודה ראויה בתחום", הסביר.
הולך ופוחת הדור
לדברי פלדמן, סיבה נוספת להתמעטות העוסקים בחקר השואה היא העובדה שאנחנו נמצאים במרחק מהאירועים. "כמו שיש יחסית מעט סטודנטים מהדור הצעיר שלומדים היסטוריה, כך יש מעט אנשים שלומדים היסטוריה של השואה ומחליטים להתמקד בכך במחקר", הוא מסביר.
"כמו כן, החינוך שישראלים מקבלים בנושא השואה הוא מאוד רגשי, וחלקו הגדול סובב סביב נסיעות לפולין. בנסיעות לפולין לא לומדים הרבה עובדות בצורה שתלמידים יוכלו לקלוט, אלא פועלים בעיקר על רגש ועל חושים. החשיבה מתמקדת בסבל של הקורבנות, אבל זה לא מספיק. השאלה היא מה הופך עם מתורבת ומשכיל לרוצחים תוך כמה שנים, וגם מה הייתי עושה אילו הייתי במקומם. השאלות האלו לא עולות בנסיעות לפולין. את זה חוקרים באקדמיה".
פלדמן משמש כראש מכון ראב ללימודי השואה כעשור. "יש לנו קורסים שמוצעים לסטודנטים שבאים ממחלקות אחרות, וצריכים לקחת קורס או שניים נוספים במסגרת לימודיהם", הוא מספר. "הם לוקחים קורסים אצלנו, עומדים דום ביום השואה, אולי גם שומעים סיפור עדות מניצול – אבל להמשיך הלאה בתחום, ללמוד ולחקור, זה כבר סיפור אחר. כיום יש גם בעיה למצוא מי ידריך אותך כשאתה כותב תזה או דוקטורט בנושא. כבר אין לנו, למשל, היסטוריון שעוסק בשואה".
"צריך לשים יותר דגש על מדעי הרוח והחברה ולא למדוד את התחומים השונים רק לפי כמה הם מכניסים לקופת המדינה. זה צריך לבוא גם מלמעלה, מהמועצה להשכלה גבוהה, משר החינוך. דווקא כשהשואה כל כך נוכחת בשיח הישראלי, בעיקר אחרי 7 באוקטובר, צריך אנשים שידעו לקיים כאן דיון מושכל וידעו לומר מה אפשר ללמוד מכך, מה שונה, מה דומה. אל לנו להשאיר רק לפוליטיקאים להשתמש במילה 'שואה' כשהם רוצים לדחוף את האג'נדה והעמדה הפוליטית שלהם".
פרופ' ברטל, חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, היה יו"ר ועדת החוקרים מטעם האקדמיה שפרסמה ב־2020 דוח ביקורתי על מצב לימודי השואה באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. פרק מיוחד בדוח הוקדש לפיחות המסתמן בתרומת החוקרים הישראלים לשיח האקדמי הבינלאומי על תולדות השואה. הפרק הצביע על כך שבשנים האחרונות תחומים מסוימים נחקרים יותר בחו"ל, שעה שניכרת נסיגה במחקר מקביל בארץ.
לדעת חברי הוועדה, הדבר נובע לא רק ממצבם המשברי של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות בישראל, אלא גם, ואולי בעיקר, מהיעדר הכשרה מתאימה בתחום היסטוריה אירופית של חוקרים צעירים ומאי־ידיעת שפות אירופיות. הדוח מצביע על נסיגה ברמת המחקר המבוסס על מקורות ראשוניים, וחושף התמעטות קורסים אקדמיים ומחקרים בנושאי ליבה של השואה ומלחמת העולם השנייה. זאת, לעומת נטייה גוברת להתמקדות בנושאי זיכרון והנצחה.
"חובה לטפח את זיכרון השואה ולשמר את ההנצחה, אבל כנגד זה אל תזניחו את הדברים האחרים", מתריע ברטל. "אסור בשום פנים ואופן להזניח את המחקר הבסיסי של מה היה, כיצד קרה ומה היו התוצאות של מה שאירע. כל דור של היסטוריונים, חוקרים, סוציולוגים ומשפטנים שעוסק בתופעה היסטורית מחויב לחקור אותה מחדש. הפרספקטיבה ההיסטורית משתנה כל הזמן. עם נפילת ברית המועצות ב־1991 נפתחו כמעט בן לילה ארכיונים במזרח אירופה, שכמעט לא הייתה גישה אליהם לפני כן. חקר השואה משתנה כל הזמן בהתאם לנסיבות ההווה המשתנה".
"תראי למשל מי שולט בחקר האירועים שקרו בפולין בזמן השואה: חוקרים פולנים. בשנים האחרונות היה ניסיון פוליטי לחקיקה שנועדה למנוע מהיסטוריונים פולנים לחקור באומץ ובצורה ישירה את חלקה של האוכלוסייה הפולנית בשואה. שינויים פוליטיים גורמים לכך שזיכרון השואה מעוצב מחדש על ידי פוליטיקאים למטרות פוליטיות, וזה כולל גם אותנו, כאן ועכשיו. לכן חשוב שחוקרים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר בארץ יקפידו שלא לתת ידם לסילופי היסטוריה מגמתיים שמאחוריהם עומדים ממשלות וגופים ממשלתיים המנסים להפחית בחלקם הישיר או העקיף של מדינות או עמים בשואה".
כשהכל חישוב כלכלי
על אף שתחום מדעי הרוח מאבד כאמור מכוחו גם ברחבי העולם, הרי שלדברי מכמן, פרופ' אמריטוס מאוניברסיטת בר־אילן, תחום חקר השואה לא נפגע מחוץ לגבולות ישראל. "בארצות הברית, למשל, יש באוניברסיטאות ובמכללות קתדרות רבות שנתרמו על ידי תורמים יהודים אמידים. ואז מתמנה פרופסור בקביעות, כי יש תקציב לקתדרה הזאת בלי קשר למספר התלמידים", הוא מסביר.
"ובאירופה יש מכוני מחקר חוץ־אוניברסיטאיים חשובים המוכרים כמסגרות אקדמיות, ומעסיקים חוקרים בפרויקטים ארוכי טווח. בגרמניה, לדוגמה, קיימים מכונים ופרויקטים שהקרן הגרמנית הלאומית למדע (DFG) מממנת. לעומת זאת, אצלנו אין מחוץ לאוניברסיטאות מכוני מחקר מסוג זה, שמקבלים מימון לצורך מחקר ושבהם מטפחים חוקרים".
מכמן מבהיר שהוא מרוצה מכך שחקר השואה בעולם התפתח, "מפני שזה מאפשר העמקת התמונה ומביא לגילויים חשובים כל הזמן. אבל אם אנחנו בארץ מצטמצמים במספר החוקרים, אז הקול הישראלי והיהודי במחקר העולמי נחלש. זה, כמובן, לא לכבודה של מדינת ישראל, שתידחק לאחור בנושא כה חשוב. יד ושם נכנס במסגרת יכולתו תחת האלונקה ומסייע לקיום קורסים באוניברסיטאות, במתן מלגות עידוד לכותבי עבודות M.A ודוקטורט, וגם בשילוב חוקרים באגפים השונים של יד ושם.
"זה עניין של מדיניות", מכמן מסכם. "המדינה מוכרחה לתקצב מחלקות ונושאים, גם אם אין בהם הרבה סטודנטים, אבל יש להם חשיבות היסטורית בכלל ולאומית לנו בפרט. אם הכל מבוסס רק על חישוב כלכלי, יש בעיה. כדי שיקרה שינוי, האוניברסיטאות והוועדה לתכנון ולתקצוב צריכות להתעשת. וחשוב גם שתורמים ייכנסו לתמונה. אם הדברים הללו לא יתרחשו, נאבד את מקומנו בחזית המחקר".ד
התרעות פיקוד העורף