על הקו הדק שבין זיכרון לבין עצמאות: שני סיפורים בשבילם, ואחד בשבילך

גם ליום הולדתי ה־29 לא הגיעה. ובכלל, מאז שאני בן 14, לא ראיתי אותה באף יום הולדת שלי. נדיר שהיא זוכרת את התאריך. ואם, במקרה, תוך כדי שיחה אני פולט “אמא, את יודעת שמחר יש לי יום הולדת?", היא נותנת בי חצי חיוך, נושקת למצחי ולוחשת “שתמיד תחייך, גם בשנה הבאה".

ארבע פעמים בשבוע היא מבקרת אצל ניסים הקצב. קונה שתי חתיכות יפות של אנטריקוט, משלמת בשטר של 100, לא לוקחת את העודף ויוצאת אל הירקן. אחרי הירקן הולכת אל הפיצוצייה, קונה ממתקים ומשקאות מוגזים ועולה הביתה. מבשלת את מה שצריך לבשל, מטגנת את מה שצריך לטגן, ואורזת את מה שיכול להתקלקל.

אמי מטפסת במעלה ההר. משנה לשנה שקיות האוכל כבדות לה יותר. תחת שמלתה הבלויה מצטברים אגלי זיעה - והלב השבור פועם חזק יותר. היא כבר לא צעירה, קשה לה. והנה היא מגיעה. חלקה 6, שורה 11, קבר 9, הוא תמיד מחכה לה.

ביתי מעוטר בבלונים, 50 איש הגיעו, אולי קצת פחות. כולם רוקדים, אוכלים, שותים, מפלרטטים, הבית רועש ונראה כי האושר נח כאן. ואין אמא בפתח, אמא לא באה.

איפה את, אמא? השעה תשע בערב, והאוטובוס האחרון מהר הרצל כבר יצא. את בטח עליו, עם פלסטיקים מלאים, בקבוקי שתייה סגורים וממתקים שאף אחד לא טעם. אולי תבואי הנה, אמא? גם פה יש אוכל, גם אצלי יש שתייה! אם תרצי - אבקש מכולם ללכת ואקשיב לך. רק תאמרי מילה, והבית יישאר רק לשנינו. אם תרצי - תוכלי לישון פה. אם תרצי אפילו איתי באותה המיטה! כמו פעם! יש לנו לילה שלם, אמא, תוכלי לספר לי מה אמר לך הרופא, מה שמעת בחדשות, ואולי אפילו תקראי לי “בן שלי" לרגע, ותירדמי. בואי לפה, אמא, גם כאן יש לך בן. ואיך זה שהמת צרוב בזיכרונך, והחי נעלם מעינייך? בואי אליי, אמא, נבכה עליו יחד, אני מבטיח.

שיבואו כבר וייקחו אותנו מפה

סבתא, היום תכיני הרבה אוכל והרבה מגבות. טוב? אולי גם קצת מים חמים. הרבה אוכל, הרבה מגבות ומים חמים. כן, באמת שלא צריך יותר מזה.

אני קצת מתרגש, סבתא, כמה זמן לא ראיתי אותך? מאז מסיבת הסיום שלי לא? איך לקחת חופן סוכריות ביד וזרקת עליי, הגננת לא הבינה - אז לחשתי לה באוזן “זו סבתא שלי, היא מתרגשת" הגננת חייכה ואפילו אספה כמה סוכריות לילד שלה.

סבתא, אולי חוץ מהמגבות והאוכל והמים תכיני גם משהו לשתות? אפשר גזוז ואפשר מיץ זה לא משנה. את מתרגשת כמוני, סבתא? אני יודע שכן. תראי משהו, סבתא... אני יודע שהבית שלך פתוח, אבל אני מודיע בכל זאת, כי אחר כך את כועסת ואומרת שלא הכנת מספיק. אז אומר לך מראש.

אני מביא איתי שני חברים, סבתא, הם בחורים טובים כמוני, באמת. אני יודע שאת תשמחי. אבל אל תיעלבי אם הם לא יחייכו אלייך מיד. גם הם לא נפרדו מההורים שלהם, ומהאחים שלהם, ומהחברים שלהם. לא הייתה לנו הזדמנות, אז הם קצת אחרים עכשיו.

אנחנו רוצים מקלחת, מקלחת עם מים חמים - ואוכל, הרבה אוכל, וקצת שתייה, מתוקה אם אפשר. לא יותר מזה, סבתא. אנחנו רוצים סוף לסיפור הזה, שיבואו כבר וייקחו אותנו מפה. כי עד שנגיע אלייך ותחבשי אותנו, סבתא, הכל עדיין כואב, ואפילו לעמוד בזמן "התקווה" אנחנו לא יכולים.

העיניים נעצמות, סבתא, חכי לנו קצת, אנחנו בדרך אלייך. עוד קצת והכל נגמר, אני שומע אותם באים לקראתנו. לילה טוב, סבתא - אני הולך עכשיו, עוד קצת ואנחנו אצלך.

ואחד בשבילך

אני מדמיינת אותך גדולה כזו, מבוגרת, שמנה, עם צמידי זהב לידייך ושמלה פרחונית לגופך העייף. אני מדמיינת את עינייך רחומות, עצובות ומסתירות איזה סוד. אני רואה אותך יושבת בסלון ביתך ובוררת מתוך גיגית אורז או בורגול, קשה לראות.

בכל פעם שמסתיימת מהדורת חדשות, או שהקריין מעביר את השידור לפרסומות, את קמה בקושי מהספה וכמה גרגירים נופלים לרצפה, לא חשוב, תעבירי סמרטוט אחר כך. את ניגשת לדלת הבית, מכווצת את עינייך ומביטה מהמשקוף, הכל חשוך, אז היד עם הצמידים מדליקה את האור בחדר המדרגות, והריק מביט אלייך חזרה מתוך העיגול הקטן. כבר הרבה זמן שאף אחד לא דפק על דלתך ושמח לקראתך, אבל את מוחלת ובטוחה באהבתם, אז את שבה אל הספה וממשיכה לברור, יש הרבה סירים על הגז, אבל צריך שיהיה מספיק בשביל כולם, הם יחזרו, שום דבר לא ייזרק, הם יחזרו.

עוד כמה ימים ואת בת 77. לא מזמן, כשהגיעה המטפלת לעזור לך בניקיונות לפסח, פתחת אלבום תמונות ישן עם הלוגו של “עלית" עליו, והראית לה תמונות מפעם, איך כשבאת אל העולם, הם חגגו סביבך במעגלים, חרשו את אדמתך, בנו לך בתים יפים והקימו שווקים מפוארים מהיופי והשפע של תבואתך. המטפלת נדהמה, היא לא הכירה את כל השפע הזה, ובשפה זרה בירכה אותך.

אחר כך, כשישבתן לנוח קצת עם קפה בשבילה ותה עם שיבא בשבילך, שאלה אותך “איפה הם, אלו מהפוטו?". ענית לה שאתם קצת לא בטוב, שיש מרחק, שזה קורה, והיא לא לוחצת, נותנת לכם את הזמן. המטפלת, שבארץ שלה אין “טוב" או “לא טוב", זה מה שיש ועם זה חיים, הניחה את ידה על ידייך ולחשה “הכל בסדר, אמא, אל תהיה עצוב", ואז קצת בכית והחזרת את כל האלבומים אל המגירה, נעלת אותה ואת המפתח הכנסת אל תוך החזייה הלבנה שלך.

גם אנחנו מתגעגעים אלייך, שלא תחשבי לרגע ששכחנו. גם אנחנו אוהבים אותך, לרגע לא הפסקנו. ועוד נשוב לטעום ממטעמייך, לשיר ולזמר לך, לרקוד במעגלים, לבנות בך, לפאר אותך ולהשוויץ בך. אלו רק החיים שחובטים לפעמים, אבל אגרוף קשה אנחנו ואיתן ונכון ואוהב, לא זזנו ולא נזוז. תמשיכי לבשל לנו. בעוד זמן לא רב, כשישובו אלו שנלקחו מאיתנו, נביא אותם, נרחץ, ניתן להם בגדי חג ונלבש כאלו בעצמנו, נביא מנחה יפה, נתאחד מחדש ונשב שוב כולנו, סביב שולחנך.

מזל טוב, ישראל אהובה שלנו, זכרי שעלייך נכתב שאת לב העולם ושער השמיים.