ביום הזיכרון, לפני הצפירה, במהלכה ואחריה - אני יודע שהם עדיין איתי

מעבר החד בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין כאב לשמחה ובין זיכרון לתקווה, מודגש יותר בימים אלה, שבהם כמעט כל אחד מכיר חלל שאיננו עוד איתנו. אני עדיין זוכר את חברי לספסל הלימודים בבית הספר לרפואה שנפל. למדנו יחד, צחקנו יחד וחלמנו את החלום שאותו אני ממשיך. החלום שלו נגדע.

יש שילוב בין כאב פרטי לכאב לאומי. הצפירה עוצרת מדינה שלמה ומעלה דמעות בעיניים. הלב הלאומי מחסיר פעימה וחוזר לפעום באותו הקצב. מחלחלת ההבנה שאנשים הקריבו את היקר להם מכל כדי שאנחנו, ילדינו ונכדינו נוכל לחיות. הזיכרון שלנו הוא הממשיך את קיומו של המת בתוכנו. הם אינם כאן בגופם, אבל אני שומע את קולם. הם חיים בזיכרוני ולכן איתי ובתוכי. ברגעים הקטנים שהשאירו אחריהם, במשפט שפעם אמרו לי, בצחוק שלהם, בצליל שמזכיר.

המוות לקח כמעט הכל. הוא לא הצליח לקחת את החלק שלהם ברגש שלי, בזיכרון שלי, ולפעמים, אני אפילו מדבר איתם במעמקי ליבי. הזיכרון הוא הגשר בין מה שהיה לבין מה שעודנו קיים. ביום הזיכרון, לפני הצפירה, במהלכה ואחריה - אני מרגיש אותם. ויודע שהם עדיין איתי.

זיכרון. הוא מופיע פתאום, ללא הזמנה: בריח של תבשיל, במנגינה מוכרת, בדמות שמזכירה מישהו. במה שאכלנו בשנה שעברה, במקום מסוים, עם אנשים מסוימים. החברים שהיו לי בילדותי נעלמו מחיי - אבל לא מזיכרוני.

במוח שלנו, בין מיליארדי תאים המתקשרים זה עם זה דרך נקודות מגע נרשמות כל החוויות, הלמידות והשיחות, ומאוחסנות במגירות. כל זיכרון מופיע בכמה מגירות שונות, שאפשר לפתוח כל אחת מהן בזמן אחר. אם אכלתי בפריז במסעדת “ל'אנטריקוט", הזיכרון יישמר במגירה של צרפת, של מסעדות, של לעמוד בתור בשלג, של סטייק וצ'יפס - ובעוד מגירות רבות. זה זיכרון לטווח ארוך.

יש גם זיכרון קצר טווח, שנמשך דקות או שניות. עם הגיל, הזיכרון מתקהה. מגירות מסוימות נסגרות, לפעמים לצמיתות. אחרות - מתקשים לפתוח. לעיתים, רק אחרי שעות אנחנו מצליחים ונזכרים במה שחמק מאיתנו קודם לכן.

הזיכרונות הם אנחנו. אנחנו סך כל הזיכרונות, הרצונות, התוכניות. ככל שאנו מזדקנים - יש יותר זיכרונות, ופחות תוכניות ומשימות. הזיכרונות משתנים. הם מתעוותים עם הזמן. מה שאנחנו בטוחים שקרה, כבר לא בדיוק כפי שהיה. מה שנאמר - לא בטוח שנאמר כך, באותו טון, באותו הקשר. כי גם אנחנו כבר לא בדיוק מי שהיינו. המוח משתנה, המציאות משתנה.

לא פעם, כשאנחנו פוגשים חברים מהעבר ומעלים חוויה משותפת, כל אחד זוכר אותה אחרת. לפעמים אפילו בצורה הפוכה לגמרי. לכל אחד מאיתנו יש מסנן משלו עם החלטה, מודעת או לא, מה לזכור ומה לשכוח.