על מדינת ישראל אפשר להסתכל כעל סטארט־אפ. כדי שסטארט־אפ יצליח, נדרשים שלושה מרכיבים עיקריים: שוק, צוות ומוצר. מדינת ישראל כללה את שלושתם: השוק היה העם היהודי, הצוות היה יהדות התפוצות והעולים לארץ, והמוצר - מדינת ישראל. זה היה סטארט־אפ ייחודי בכל מובן: הצוות היה גם הלקוח.

גם ההתאמה בין השוק למוצר הייתה יוצאת דופן. הייתה התאמה ברורה בין הצורך של העם היהודי לבין המוצר - מדינת ישראל. מכיוון שהמייסדים היו גם הצרכנים, הם הכירו היטב את הצרכים ואת הכאבים שדרשו פתרונות.

הקשיים תמיד היו אותם קשיים כשל סטארט־אפ: חיים בתנאים של אי־וודאות, משאבים דלים והרבה רצון, תנועה וחזון. ירושלים תמיד מספרת את הסיפור הגדול. היא למעשה האם הגדולה, הגאיה של אומת הסטארט־אפ. יסלחו לי כל אלו שנהנים לראות בה עיר שמפגרת מאחור. שעון יכול לפגר. אדם יכול לפגר. ירושלים לעולם לא תוכל לפגר. לאן שלא נסתכל בהיסטוריה, היא התוותה את החשיבה ההזנקית, ולא אחת, היו אלו הנשים שהובילו את המהלכים הגדולים.

בכל פעם שאני עוברת בגבעת שאול ליד מאפיות ברמן, שכל חייל וחיילת מכירים היטב כבר עשורים רבים, אני נזכרת בסיפורה של בובע קרישא שהגיעה מאודסה. בעוד בארצות האסלאם ערכי החברה חייבו נשים להישאר בבתיהן ולהתרחק מהמרחב הציבורי, במזרח אירופה יהודיות רבות עסקו במסחר. עם עלייתן ארצה, המשיכו בעיסוקן וראו לעצמן זכות בנשיאת עול פרנסת הבית.

בחושיה החדים, בובע קרישא הבחינה בדבר מעניין: החך של עולי הרגל והצליינים מרוסיה לא הסתדר עם טעמן של הפיתות הערביות. היא שחזרה למענם את המתכונים שהכירה מבית הוריה ואפתה לחם רוסי שחור לרווחת הצליינים. הם היו מרוצים: בדרכם במעלה הוויה דולורוזה נהגו לעצור ברובע היהודי ולקנות ממנה לחם בטעמים המוכרים להם. בנה יהושע עזר לה במלאכתה. הוא היה רק בן 15 כשסירב להישען על כספי החלוקה, כספי המגביות שנאספו בגולה לשם תמיכה בעניים בארץ ישראל ובתלמידי ישיבות שפעם קראו להם “תלמידי חכמים" (הסטארט־אפ הזה פעיל יפה גם היום, עד להודעה חדשה).

בתחילה, בנה יהושע נהג לפזר את הלחם שבמגשים העמוסים בקרב אנשי השוק בעיר העתיקה. אחר כך צמח העסק והתבסס, הדרישה ללחם הרוסי עלתה ויחד איתה גבר גם הצורך ביותר קמח, כך שיהושע מצא את עצמו במסעות לייבוא קמח מרוסיה.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה מי שהציע לו הצעה מצוינת: להפסיק את הטרטור שכרוך במסעותיו לרוסיה, לקנות חיטה ולטחון בירושלים. כך היה. הוא נכנס לשותפות עם בעליה של טחנת קמח שאפשר למצוא את שרידיה עד היום, אבן ריחיים בחוצות היוצר. כעבור כמה שנים ברמן רכש את הטחנה. השאר היסטוריה.

הכל בזכות בובע קרישא שהתייחסה למשאבים קיימים בדרכים חדשות. היא פעלה בדיוק הפוך ממה שמכונה “קיבעון תפקודי", כלומר מהנטייה לראות דברים בדרך מסוימת ולהיצמד לשימוש הרגיל והידוע. בהשאלה, היא הבינה שסיכת ביטחון יכולה לשמש גם לפריצת מנעול.

בערב יום העצמאות ה־77 ברור לי יותר מתמיד עד כמה אני סומכת על חלקים גדולים בעם הזה. למרות השסע הגדול בעם הפרום שלנו, מאז המלחמה האחרונה מול אויבים אכזריים ודוחים במיוחד, מתגלה עוד שיעור על הצמיחה מתוך האפר, על הכוחות האזרחיים יוצאי הדופן, על נשים גיבורות, חכמות, מלאות תושייה. על גברים גיבורים וחכמים ועל ילדות וילדים שלומדים ללכת בשדה המוקשים של החיים פעם אחר פעם, בזהירות ומתוך אמונה שהם יהיו חלק מהשינוי.

השאלה הגדולה היא, כמו בכל חברה, מניין תבוא החדשנות ומי יביאו אותה הפעם. מה יצמיחו החסר והכאב כגרסה חדשה שייצר העם היהודי כדי שלא נמשיך לאכול את הראש זה לזה ונשמור על ההישג היקר, החד־פעמי שכה זקוק לאהבה ולחמלה. מדינת ישראל. 