בהתקרב יום העצמאות, ננסה שאלון אמריקאי שיעזור לנו לבחון אם - ועד כמה ועל מה - אנחנו מסכימים. אולי פשוט איננו מסכימים כמעט על כלום. אם איננו מסכימים על כלום, אין פלא שאנחנו מתקשים לעצב חזון משותף. והנה – כבר הצעתי תשובה לאחת השאלות. התשובה שאני בוחר בה: אתגר עיצוב החזון המשותף. אבל אל תיתנו לתשובה שלי להשפיע עליכם. שחקו לבד.
מהו הנכס החשוב ביותר של ישראל?
מהו האתגר המרכזי של ישראל?
מהו בעיניך המחדל הבולט של ישראל?
מהי התקווה העיקרית שלך לעתיד ישראל?
זמן פרישה 1
הסנטימנט הציבורי ברור: יש רוב שתומך בהפסקת המלחמה, אם החטופים יוחזרו. סקר של כאן 11 הוכיח את זה השבוע, סקרים רבים הוכיחו את זה לפניו. לפני חודשיים, כמעט שבעה מכל עשרה ישראלים בחרו באפשרות "התקדמות בעסקת החטופים, ואחר כך החלטה מה יהיה עם שלטון חמאס בעזה", לעומת "עצירת עסקת החטופים, כדי לחזור להילחם בעזה להפלת שלטון חמאס" (אפשרות שהועדפה על ידי 20%). בסוף חודש מרץ, בסקר של חדשות 12, 69% תמכו ב"עסקה להחזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה".
הטרמינולוגיה שונה, כמובן. הציבור נשאל על "הפסקת מלחמה" – ומסכים. המנהיגים מדברים על "כניעה לחמאס" – ולא מסכימים. אבל המשמעות זהה: הפסקת המלחמה היא, ובכן, לא כניעה לחמאס, אבל השלמה עם מציאות לא נוחה, שאין בה מימוש מלא של מטרות המלחמה. למה הציבור מוכן לזה? מכמה סיבות: הראשונה, הוא רוצה את החטופים בבית. השנייה, אחרי שנה וחצי התעייף. השלישית, אולי נואש מהאפשרות שישראל תממש את מלוא מטרותיה. נתניהו אמר: "נדרשים אורך רוח ונחישות כדי לנצח". בנובמבר 2023 היה אפשר לשמוע אמירה כזאת ולהנהן בהסכמה מלאה. לקראת מאי 2025 קצת קשה יותר.
קשה יותר משתי סיבות. האחת – הזמן עבר, המלחמה מתמשכת, והאמון בנתניהו ובממשלתו נמוך. למעשה, הוא היה נמוך לאורך כל הדרך, כבר מתחילת המלחמה. אבל בתחילת המלחמה הייתה סבלנות למרות האמון הנמוך, ותחושה שיש יעדים פחות או יותר ברורים, ושהפעולה מתנהלת פחות או יותר כפי שרוב הישראלים סבורים שהיא צריכה להתנהל.
עם הזמן, האמון הנמוך החל לתת את אותותיו גם ביחס למדיניות הממשלה, פעולות הממשלה, הנחיות הממשלה. במלאת שנה למלחמה, רוב הישראלים כבר הסכימו עם האמירה ש"המלחמה התארכה כיוון שלא הוגדרו יעדים ברורים וריאליים שיאפשרו לסיים אותה". רובם הסכימו ש"המלחמה התארכה כיוון שיש לקואליציה אינטרס פוליטי להאריך את המלחמה". מאז עברה עוד חצי שנה. קשה להניח שהרוב, שהיה כבר אז, הצטמצם מאז.
ויש סיבה שנייה לקושי לקבל את הצורך באורך רוח ונחישות. כישלון מוחלט של הממשלה להסביר את צעדיה ומטרותיה. כמובן, קשה יותר להסביר ולשכנע כשהאמון נמוך, והקשב ספקני. במובן זה, יש קשר בין הסיבה הראשונה לבין הסיבה השנייה. אבל גם אחרי שמביאים בחשבון את המכשול הזה, הממשלה לא עושה עבודה טובה בהנהרה של הכיוון שאליו היא חותרת, ובעיקר של הצעדים שהיא מתכוונת לנקוט כדי להגיע למטרותיה.
סיסמאות יש בשפע: "ניצחון", "לא ניכנע", "חמאס יתפרק מנשקו", "נשמיד", "נחזיר בלי להיכנע" – ועוד כיד הדמיון הטובה. אבל לגמרי לא ברור איך כל זה יקרה. היכן שהממשלה מזהה נחישות, רוב הציבור מזהה גרירת רגליים. היכן שהממשלה קובעת שיש נחרצות, רוב הציבור מזהה הססנות בקבלת החלטות. היכן שהממשלה מזהה התקדמות, רוב הציבור רואה חזרתיות. שהרי את אותן הצהרות בדיוק אפשר לצטט מנאומים שנישאו לפני שנה ויותר. גם אז היינו על סף הישג, גם אז חמאס היה על סף התמוטטות, גם אז ראינו את ה"סדקים" שיובילו לקריסת השלטון בעזה. שנה חלפה, וכל הצהרה מיוחדת נשמעת כקודמתה, שנשמעה כקודמתה, שנשמעה כקודמתה.
עוד אפשרות: לממשלה יש תוכנית, והיא מסתירה אותה מהציבור לא מסיבות מבצעיות – שמירה על היכולת לממש את התוכנית – אלא מסיבות פוליטיות. גם כך הציבור רוצה לסגור את האירוע. אם היה יודע מה הממשלה מתכננת, היה נעשה נחוש הרבה יותר לסגור אותו, אולי כעוס, אולי מזועזע, מי יודע. אם יש תוכנית כזאת, אני בוודאי לא יודע.
אפשרות שלישית: לממשלה אין תוכנית. היא מדברת במילים מעורפלות, משום שגם לה עצמה לא ברור לאן ממשיכים מכאן. אולי היא מחכה שהרמטכ"ל יציל אותה באיזו הברקה, אולי האמריקאים, אולי התפתחות חשובה אחרת שתספק את המנוף להכרעה. אולי.
משלוש האפשרויות, הראשונה היא זאת שנכון לקוות לה. משלוש האפשרויות, הראשונה היא זאת שנפגעת הכי קשה מחוסר האמון בממשלה. אם לציבור היה אמון בממשלה, הוא היה מניח שיש לה תוכנית, היה משער שסיבת ערפול המטרות עניינית. זה היה מאפשר לראש הממשלה לבקש עוד קצת "אורך רוח" ואולי לקבל עוד קצת אורך רוח.
בתנאים השוררים כעת, של היעדר אמון, הבקשה לאורך רוח נתפסת ככזו שמאחוריה מסתתרת אחת משתי האפשרויות הפחות טובות – או שלממשלה יש תוכנית שהציבור מתנגד לה בתוקף, או שלממשלה אין תוכנית והיא סתם גוררת רגליים.
את התוצאה אפשר למדוד בסקרים. את התוצאה אפשר לראות בשיח הציבורי. את התוצאה אפשר לראות בשיעור ההתייצבות לשירות המילואים. ככל שהממשלה לא תצליח לשכנע את הציבור שהיא יודעת לאן היא חותרת, כך יקשה עליה לגייס את הציבור לטובת השגת היעד. וממשלה ישראלית שמנהלת מלחמה כאשר הציבור לא מאחוריה, היא ממשלה שלא יכולה להשיג את יעדיה. הציבור הוא כל מה שיש. בלעדיו – הממשלה היא כלום.
זמן פרישה 2
שליש מאזרחי ישראל המבוגרים (35%) סבורים שהגיל הנכון לפרישה משוק העבודה הוא לפני גיל 65. כמחצית (53%) סבורים שהזמן הנכון לפרישה הוא לפני גיל 70 – המחצית הזאת כוללת כמובן גם את מי שאומרים לפני 65, וגם את מי שסבורים שהזמן הנכון הוא בין 65 לבין 70. רבע מהישראלים (26%) חושבים שהגיל הכי טוב לפרישה מעבודה הוא מעל 70. פרישה מאוחרת יחסית. הנתונים הם נתוני מדד החברה הישראלית של המכון למדיניות העם היהודי, שנאספו באמצעות המדד.
למה שאלנו? לפעמים יש הזדמנות שחבל להחמיץ, והפעם היא באה בדמות של סקר גדול של מכון פיו. זה מכון גדול, עתיר משאבים, שעושה סקרים בארה"ב וגם בשאר העולם. לפני כמה שבועות פרסם סקר משווה במדינות שונות על גיל הפרישה "הנכון". הודו, ארגנטינה, תאילנד, פרו, טורקיה. בסקר נכללו 18 מדינות, שהמשותף להן הוא מה שהמכון מכנה "הכנסה בינונית", שלפעמים זו פשוט דרך מנומסת לומר "הכנסה נמוכה".
זה אומר שרוב המדינות האלה אינן מדינות דומות לישראל, למעט בעניין אחד: אוכלוסייה צעירה יחסית. אם כך, למה להשוות? התשובה היא, קודם כל, סקרנות. שאלת גיל הפרישה לא נשאלת לעיתים קרובות, וכאשר התאפשר לשאול אותה, ותוך כדי כך גם לבחון כיצד ישראל עומדת מול מקומות אחרים בעולם, היה מעניין לעשות זאת.
ועוד: מכון פיו בחן גם את הנתונים המקבילים בארה"ב. זה מאפשר לראות את העדפת גיל הפרישה גם במדינה אחת שנמצאת דווקא מעל ישראל בדירוג הכלכלי.
ועוד: סקר מקיף של הציבור הישראלי מלמד על הבדלים לא רק בינינו לבין אחרים, אלא גם בינינו לבין עצמנו. לדוגמה, על פער גדול מאוד בין גיל הפרישה הנכון בעיני יהודים ובעיני ערבים. בעוד כרבע מהיהודים חושבים שנכון לפרוש לפני גיל 65 (29%), יותר ממחצית הערבים חושבים שטוב לפני גיל 65 (57%). ציפיות כאלה כמובן משפיעות על תוכניות: איך להתקדם בעבודה ומתי, כמה לחסוך לפרישה ואיך, כיצד להתארגן תודעתית לשנים ללא עבודה, וכן הלאה.
הפערים בין אנשים שונים ומדינות שונות גדולים למדי. בטורקיה וקולומביה, כחמישית מהמשיבים אמרו שטוב לפרוש עוד לפני גיל 50. בישראל 4% השיבו כך. אבל ברוב המדינות המצב דומה במובן אחד: גיל הפרישה הרצוי נמוך יותר מגיל הפרישה הרשמי, זה שבו כבר אפשר לקבל כספי פרישה. דוגמה: במקסיקו גיל הפרישה שבו ניתן לקבל פנסיה הוא ברוב המקרים 65. אבל הגיל הממוצע שמקסיקנים מציינים כנכון לפרישה נמוך כמעט בעשור שלם: 56.6.
כמובן, נסיבות מקומיות עשויות לשנות את סוג התשובה שמתקבלת. ניגרים יכולים להתחיל לקבל הטבות פרישה כבר בגיל 50, מוקדם יותר מהמקובל ברוב המדינות האחרות שנכללו בסקר. אבל הניגרים מציינים גיל אידיאלי גבוה יחסית לפרישה. גבוה יותר משל כל המדינות האחרות. חוקרי פיו סבורים כי "ממצא זה עשוי לשקף את העובדה שרוב הניגרים המועסקים הם עצמאים, ולכן אינם זכאים לפנסיה". מי שלא זכאי לפנסיה, יפרוש מאוחר יותר. זה די ברור.
ההשוואה של המדינות הללו לישראל מחייבת הסבר מתודולוגי קצר וקצת טרחני: אין בידינו הנתונים המלאים של מכון פיו, אלא רק מה שפרסמו, והפרסום לא מתייחס לכל גיל בנפרד (גיל 62 לעומת גיל 73) אלא ל"בלוקים" של גילים, כמו "פחות מ־50", או "60 עד 64", או "מעל 70". בסך הכל יש שש קבוצות גיל, ועוד קבוצה ל"אין גיל מועדף", ועוד קבוצה ל"לא לפרוש אף פעם".
כאשר עמיתי נח סלפקוב עשה השוואה בין־מדינתית, הוא חישב מחדש את הממוצע של מכון פיו לפי הבלוקים – כי בסקר הישראלי הצגנו את השאלה לפי הבלוקים. התוצאה, למי שרוצה להתעניין באותיות הקטנות, היא שהממוצע של מכון פיו לטורקיה, או קניה, לא זהה לממוצע שאנחנו חישבנו למדינות האלה. החישוב שלהם הוא כמובן ה"נכון יותר". החישוב שלנו הוא הרלוונטי יותר אם רוצים להשוות לישראל.
מה לומדים מההשוואה? קודם כל, שישראלים רוצים לפרוש מאוחר יחסית לתושבי רוב המדינות האחרות שנסקרו. למעשה, כולם חוץ מהניגרים. ישראלים מציינים גיל פרישה רצוי דומה מאוד לגיל הפרישה בפועל. הממוצע הוא 66.1. וכמובן, הממוצע הוא רק ממוצע. כפי שאפשר לראות בגרף, קשת העדיפויות רחבה. 16% מהישראלים היו פורשים לפני גיל 60. שליש לפני 65. מחצית לפני 70. רבע אומרים 70 ומעלה או "לא לפרוש". ויש גם חמישית שאומרים שאין גיל מועדף לפרישה, או שאם יש, אינם יודעים מהו. אם נחזור להשוואה, זה מציב אותנו על הסולם כמדינה חרוצה. נביט לדוגמה בשיעור המבקשים לפרוש לפני גיל 60. בישראל כאמור מדובר על 16%.
נביט באותו נתון במדינות אחרות. בטורקיה, 79% חושבים שטוב לפרוש לפני גיל 60. בארגנטינה, 33%. ברזיל – 53%. צ'ילה – 29%. קולומביה – 71%. הודו – 23%. מקסיקו – 41%. תאילנד – 21%. רק בשתי מדינות באפריקה שנבדקו יש שיעור נמוך כמו בישראל של העדפה לפרישה לפני גיל 60. בניגריה (14%) ובגאנה (15%). וגם בארה"ב רק מיעוט סבורים שנכון לפרוש לפני 60: 12%.
ככל שמתקדמים על הסקאלה הדתית מהכיוון החילוני לכיוון הדתי, עולה שיעורם של מי שמשיבים שגיל הפרישה הכי טוב הוא מעל 70. כלומר, ביחס לחילונים ולמסורתיים, שיעור גבוה יותר של דתיים וחרדים חושבים שנכון לפרוש מעבודה בשלב מאוחר יותר. זה המצב גם בקרב האמריקאים: אוכלוסייה שמרנית מעדיפה נישואים בגיל צעיר יותר ופרישה בגיל מאוחר יותר.
התרעות פיקוד העורף