הצלת נפש מישראל היא מצווה ומחויבות, מהחשובות והמרכזיות ביהדות. פדיון שבויים, לדעתו של הרמב”ם, הוא המצווה החשובה בדת היהודית. בימי הביניים, כששודדי ים השתלטו על אוניות וחטפו נוסעים, פעלו בקהילות יהודיות באירופה צוותים קבועים שעימם נמנו רבנים, בעלי הון ועסקנים, שעקבו וחקרו ובדקו את העניין. ברגע שגילו שבין החטופים יש יהודים, הם עשו כל מאמץ כדי לשחרר אותם מיד, לרוב באמצעות תשלום לשודדים, מה שבמקורות מוגדר כופר נפש.
מדהימים השקט, השתיקה, האלם, היעדר הזעקה מצידם של הרבנים הראשיים, של רבני הערים, של מי שנושאים בתואר גדולי תורה. איך זה ששני הרבנים הראשיים אינם מבקרים מדי כמה ימים את בני משפחות החטופים, אינם מחבקים אותם, אינם מעודדים אותם? איך זה שראשי הפלגים החרדיים אינם זועקים בלי הרף ומפגינים בפומבי את דאגתם וחרדתם לגורלם של החטופים?
בישראל קיימות שלוש מועצות של גדולי תורה. מישהו זוכר איזו הצהרה, איזו התייחסות פומבית, איזו הבעת הזדהות, איזו תפילה מיוחדת לשלומם של החטופים, שאחת משלוש המועצות טרחה לפרסם ברבים?
הצדיק מקוצק, מענקי החסידות, שאל פעם אברך, “מה אתה עושה?”, השיב לו האברך, “אני לומד גמרא”. צעק אליו הקוצקאי, “מה הגמרא לימדה ומלמדת אותך?”. זאת השאלה שיש להפנות לכל מי שמזוהה כנציג בכיר של הדת והיהדות בישראל. אתם בוודאי מתפללים, לומדים תורה. מה התורה לימדה ומלמדת אתכם?
התרעות פיקוד העורף