אמש, הוגש תצהיר מלשכת נתניהו בתגובה לתצהיר של ראש השב״כ רונן בר. העימות בין נתניהו לבר מדגים שלוש שאלות קריטיות שצריכות להישאל בכל משבר פומבי.
איזה צד קובע את מסגרת הדיון? על מה באמת הדיון? נגררת לטענות של הצד השני או ניהלת את הנרטיב הרצוי לך? זה לא ניתוח פוליטי, זה ניתוח ענייני שבו נתניהו ניצח.
בסוגיה המהותית ידו הייתה על העליונה. בר טען כי בליל ה-7 באוקטובר הוא זיהה אינדיקציות חריגות לפעולה אפשרית של חמאס והורה לעדכן את המזכיר הצבאי של ראש הממשלה.
עם זאת, בר ציין כי תמונת המודיעין שהצטברה הוערכה באופן שגוי כהכנה לפיגוע פשיטה נקודתי, ולא הייתה הערכה שתפרוץ מתקפה רחבת היקף כפי שאירעה בפועל.
הצעד הכי חכם שבו נקט נתניהו – לשנות את מיקוד השיח. בשורה התחתונה - רונן בר טען שנתן התרעה. במקום להתנצח "האם בר התריע או לא" — נתניהו טוען שההתרעה לא הייתה רלוונטית ואין מה לצפות שראש הממשלה יתייחס להתרעות שאינן רלוונטיות.
הוא טען שבר קיים הערכת מצב אבל בר לא "העיר את המערכת" ולא העביר התרעת מלחמה או הורה על היערכות חירום. הוא לא נכנס לעובדות אלא עבר לשפה מודיעינית – בר לא נתן ׳סיגנל׳. הוא בכלל לא עונה על השאלה - "מה עשיתי כשקיבלתי את המידע", אלא "לא היה מידע כזה בכלל. (או כן היה אבל הוא לא היה רלוונטי)"
הוא מזיז את הדיון ממחדל אפשרי שלו — למחדל של בר. גם בטענה על המעקב אחרי פעילי המחאה – ידו על העליונה. הוא לא טוען "לא ביקשתי לעקוב", אלא מתחמק מזה ומדגיש: "דרשתי שהפעילות תיעשה אך ורק לפי מגבלות החוק". במקום להתגונן על "כן או לא בקשתי," הוא מעלה את עצמו לעמדה ערכית: "אני זה ששומר על החוק".
(גם אם העובדות שנויות במחלוקת — המסגרת שהוא מציע היא שהוא האיש שמגן על עקרונות החוק).
איפה נתניהו כן נפל למלכודת?
בסוגיית הציות לפסיקות בג"ץ, רונן בר טען כי נתניהו דרש ממנו, במקרה של משבר חוקתי, לציית לו ולא לבג"ץ. זו לא סתם טענה טכנית — אלא הצבת מלכודת ערכית: להפוך את השיח לשיח על נאמנות אישית מול שלטון החוק. במקום להזיז את השיח לשאלה רחבה יותר שנוגעת בערכים - נתניהו בחר להגיב ישירות:ה "אין לכך זכר בסטנוגרמות"
מה שהיה צריך לומר זה - "כראש ממשלה, חובתי לעשות כל מה שניתן כדי לשמור על תפקוד תקין של מוסדות המד ינה והמשילות בזמן משבר."
בכך הוא נפל למלכודת.
בכל מקום שבו נתניהו ענה ישירות על פרט עובדתי או טכני — הוא איבד שליטה על השיחה והותיר את הציבור בתוך המסגרת שרונן בר קבע.
במקום להחליף את השאלה ("האם פעל נכון?") בשאלה אחרת ("איך שומרים על תפקוד מוסדות בזמן משבר?"), הוא נגרר לשיחה שהוצבה לו
המאבק האמיתי לא מתרחש על העובדות עצמן, אלא על הנרטיב שדרכה הן יתפרשו. מי שמצליח לקבוע את גבולות הדיון — מכתיב את השאלה שתעמוד במרכז, ובכך מעצב גם את התשובות שהציבור יאמץ. במקרה הזה, נתניהו ברוב הנקודות הצליח להזיז את הדיון מהמישור העובדתי הישיר אל שאלות עקרוניות שנוחות לו יותר