כל העיניים על בג"ץ. הודעתו של ראש השב"כ רונן בר על פרישתו בעוד כחודש וחצי מפסיקה את מחול השדים האישי ומחדדת את הצורך בהכרעה עקרונית, אסטרטגית. המהלך של בר לא היה אישי. הוא היה לאומי.
כפי שכבר נכתב ונאמר פעמים אין ספור, בניגוד לנתניהו שממשיך להילחם על הישרדותו הפוליטית, בר הודה באחריותו לטבח השבעה באוקטובר מיד אחריו וגם הודיע שיפרוש מתפקידו. הוא לא נלחם על הנרטיב. הוא נלחם על עצמאות השב"כ.
בניגוד לפורשים הקודמים (ראש אמ"ן, הרמטכ"ל, מפקד 8200 ועוד) בר ידע שהשב"כ נמצא בראש בנק המטרות של כנופיית נתניהו. החוויות שצבר במחיצת ראש הממשלה בשנתיים האחרונות הבהירו לו שאסור להפקיר את שירות הביטחון הכללי.
הפיכת השב"כ למשטרה חשאית עלולה להוות אבן דרך משמעותית בהפיכתה של ישראל לדיקטטורה. ולכן, הכדור נמצא עכשיו במגרש של בג"ץ. השופטים יכולים לבעוט אותו ליציע ולפטור את עצמם מאחריות, או להבקיע שער חיוני, בזמן פציעות, שיבצר את הדמוקרטיה השברירית שלנו.
ולפיכך, פרישתו של בר אמורה להקל על בג"ץ. ברגע שהסיפור האישי מעוקר ופתיל הבעירה שמאיים להפוך לפיצוץ כבה, אפשר לעגן מחדש את עצמאותו של השב"כ, את ממלכתיותו, את הפער העצום בין אמון לנאמנות אישית, בין המלך לממלכה.
אפשר להביא כללים ברורים לדרך בה ממשלה צריכה לפטר ראש שב"כ, לפסול מראש מניעים פסולים ולעגן מחדש את ההליך הנדרש. לא למענו של רונן בר. למען ראשי השב"כ שאחריו, למען הדורות הבאים.
תצהירו של בנימין נתניהו הוכיח, שוב, עם מי יש לנו עסק. השקרנות הכפייתית, הנכלוליות האינסופית. אתמול הובאו ב"הארץ" תמלילים שמוכיחים (כאילו למישהו היה ספק) שהציטוטים שהביא נתניהו מהפרוטוקולים החסויים היו מגמתיים, חלקיים והוצאו מהקשרם כדי לפגוע בבר.
כך, למשל, הוצג בר כמי שהתנגד לדרישת נתניהו לחסל את בכיר חמאס סלאח אל ערורי, מבלי שהובאה השיחה המלאה בה בר הוא זה שהציע לחסל את ראשי הזרוע הצבאית של חמאס בהם מוחמד דף ויחיא סנוואר, בעוד נתניהו העלה את שמו של ערורי.
למה העלה נתניהו את שמו של ערורי? לא צריך להיות אסטרטג כדי להבין: הוא עשה את זה כי ערורי שייך לחמאס חוץ, הוא אינו בתחום אחריותו של שב"כ, אלא המוסד. כשהוא מעלה את ערורי, סוגיה לא רלוונטית לרונן בר, הוא בעצם מבטל את הצורך האמיתי בחיסולם של בכירי הזרוע הצבאית, מרוויח זמן וממשיך לברוח מהכרעה אמיתית.
בר לא אמור לעסוק בחיסול ערורי. הוא אחראי על חמאס פנים, בתוך הרצועה. ככה נתניהו העביר את 17 שנותיו בשלטון. בדחיינות, בהתחמקות, בהעלאת רעיונות לא ישימים שיישמעו טוב בפרוטוקולים אבל לא יובילו לביצועים בשטח. עד השבעה באוקטובר.
את הודעת ההתפטרות שלו נשא רונן בר בטקס יום הזיכרון שנערך אתמול במטה שב"כ. טקס שכלל גם קטעי שירה וזיכרון. כמקובל, לא נשמעו מחיאות כפיים, למעט בסיום דבריו של בר. בשב"כ יודעים לזהות אומץ ורונן בר הוא איש אמיץ. הוא כשל בשבעה באוקטובר והוא יישא את נטל הכישלון הזה עד יומו האחרון.
אלא שמאז ועד עכשיו הוא נלחם בכל כוחו, בחזיתות שונות: מול הטרור החמאסי ברצועה, מול הטרור הפלסטיני ביו"ש, מול מאמצי הריגול של איראן ושלוחותיה בישראל וגם מול האלמנטים הקיצוניים ההולכים וצוברים עוצמה בקרב מה שכונה פעם "נערי הגבעות" ביהודה ושומרון. המאבק הזה נעשה עם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב, בלי גיבוי משטרתי, בלי גיבוי מדיני, כמעט כנגד כל הסיכויים.
החזיתות הללו מתגמדות מול החזית החשובה באמת של בר בשנה וחצי האחרונות: המאמץ לשמר את עצמאותו של שב"כ, את ממלכתיותו, את יכולתו לבצע את תפקידיו ולא להפוך לקרדום פוליטי. רונן בר הבין שהגיע לסוף הדרך. המאבק מבחינתו מוצה. המסר עבר. העיניים נשואות עכשיו לבית המשפט העליון. כי הוא, יחד עם היועמ"שית, המגן האחרון של המבצר.