אני שונא חגים, אמרתי. אולי שונא זו מילה חריפה מדי, פשוט לא אוהב, לא מחבב, סולד מחגים, אולי פשוט מתעב. לא, מתעב זו גם מילה קיצונית מדי. פשוט לא אוהב. לא אוהב חגים. וגם לא אוהב אנשים שמדברים על החגים. כל הלוגיסטיקה - איפה הם יעשו את החג והאם יהיו פקקים בדרך - וכל תאוות הפירוט על מה הם אכלו בחגים, פשוט לא יכול לשמוע את זה. אני גם לא מחבב תוכניות טלוויזיה מיוחדות לחגים. וגם לא את כל האי־מיילים וכל הודעות הטקסט של ״חג שמח״ שאתה מקבל מכל מיני גופים כמו חברת הביטוח ורופא השיניים וקופת החולים. אני גם לא כזה מחבב אנשים שאומרים לך בחגיגיות “חג חירות שמח" בפסח, כאילו הם מעל ל״חג שמח״ פשוט.
פעם היה לי פרטנר לזה. כל מה שאתה שונא, אמר לי אבי כשהיה בחיים, אני שונא כפול. אני מתעב חגים.
חייכתי אליו. הוא חייך חזרה. זה היה כבר כמעט חצות בליל הסדר וישבנו אני והוא לבדנו בסלון דירתו הקטנה ברמת אביב ואכלנו שאריות שהביאה סבתי מארוחת חג שלא היינו מוכנים ללכת אליה. מה שהכי מתסכל בחגים זה שהאוכל טוב, הבעיה כמובן שעניין האוכל מותנה בדרך כלל בזה שתשב ליד השולחן עם כולם. זו המלכודת. אלא אם כן אתה מטורף כמוני וכמו אבא שלי (והוכחנו את טירופנו בכל מישור אפשרי), ואז אפילו באיזשהו מקום בני משפחתך שמחים לשמוע שלא תגיע לארוחת החג ומוכנים להביא לך למאורה שלל משולחן החג בשעת לילה.
ככה היה נראה ליל הסדר האלטרנטיבי שהיינו חוגגים אבי ואני. ליל סדר עם אוכל מארוחת ליל סדר שלא ביקרנו בה. הכי היה לנו כיף ברגעים האלו כשהיינו ביחד כנגד כיוון התנועה של העולם וחוקיו. דיברנו את אותה השפה אני והוא. צחקנו על הכל, ידענו שאנו זרים בעולם של נורמליים מדי, ידענו שאנחנו חתרנים בעולם מסודר מדי עם ארוחות חג מאורגנות וסלסילות שי גנריות, ונהנינו מכל רגע. בחיי שאני מתגעגע אליו.
קצת אחרי שהתגייסתי הוא קנה לי את "ספר הציטטות הגדול", ובין היתר במסגרת השירות שלי בתור סטטיסט בבסיס נידח בחיל האוויר ניצלתי את הזמן המת הרב שהיה לי ועברתי על כל 556 עמודיו של הספר. קראתי ציטטה אחר ציטטה וסימנתי במרקר צהוב את הציטטות האהובות עליי. בעמוד 10 מצאתי ציטטה מאת הכותב הבריטי ספייק מיליגן שנשארה לי בראש עד היום: “לאבי הייתה השפעה עמוקה עליי - הוא היה מטורף".
גם השנה חגגתי בלעדיו, מה שאומר שחגגתי בתנוחה מיסיונרית, כמו כולם. כי, אתם מבינים, אבא שלי תמיד נתן לי את הלגיטימציה לחרוג מהכללים, להתמרד כנגד המוסכמות. הוא היה הפרטנר שלי לשיטוט מחוץ לגבולות הנורמה. הוא היה המורד הגדול ביותר שהכרתי בחיי, ציית רק לחוקים שהתאימו לו, וכל זמן שהיית לצידו הוא נתן לך את הכוח ללכת נגד כיוון התנועה של העולם הנורמלי. הוא הפך את כל מה שחריג ללגיטימי, והייתה לו הסמכות להעניק לך רישיון להשתגע. בדיוק בגלל זה, אגב, תמיד היו איכשהו מגיעים אליו כל מי שהרגישו חריגים במדינת ישראל. הוא היה מגנט לציבור השוליים האלטרנטיבי, לאנשים שהקונצנזוס הקיא מתוכו - הם היו מתקשרים אליו ובאים אליו וכותבים לו. “אתה רובין הוד של המטורפים", אמרתי לו פעם אחת.
״רובין הוד לובש טייטס צמודים מדי, זה בטח ממש לא נעים, אז אני לא רוצה להיות רובין הוד״, הוא השיב לי.
מאחר שהלך לי האבא שיציל אותי מטקסי החג, נאלצתי לשבת ליד שולחן החג וגם להיחשף להוראה החד-משמעית והנחרצת: ״והגדת לבנך״. ובכן, כבר אמרתי לבן שלי מספיק דברים, וגם ככה לרובם הוא לא מקשיב. לגבי הבת לא נאמר שום ציווי, לכן אפשר להניח לה לנפשה בחג. העול בליל הסדר הוא על הבנים.
כמובן שאני מעריך את המשפחתיות של חגי ישראל, אי אפשר שלא, אבל אצלי היא חסרה דמויות שכל שנה הולכות ומתמעטות. בשנים האחרונות אני חווה בחיי שתי לוויות בממוצע בשנה. החיים שלי הפכו להיות ישיבה בשבעות ועלייה לקברים ביום השנה למותו של אדם זה או אחר ממשפחתי, שרובה כבר בעולם הבא. ובכל לוויה ושבעה שאני הולך אליהן אני מבין שגם אני מתקרב לאזור הסכנה. ככל שאתה מבקר ביותר לוויות, אתה מבין שתורך הולך ובא. אני רק בן 42 אבל כבר מרגיש את האיום מרחף מעליי. היתרון הגדול במוות הוא ללא ספק שאתה כבר לא צריך לחגוג חגים. אם ישנו העולם הבא, אני בטוח שאין בו חגים. זה כנראה קורה רק בגיהנום - שם חוגגים כל חג אפשרי. השטן בכבודו ובעצמו יושב בראש שולחן החג.