1 בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה היו אמי ואבי מאושרים, כאשר גילו בצורה כזו או אחרת מישהו מבני העיירה שלהם בפולין שניצל מהשואה והגיע לישראל. מאחר שהטלפון היה דבר יקר מציאות ורק לאנשים אמידים היה המכשיר המופלא הזה בבית, נהגו אנשים לשלוח מכתבים או גלויות דואר ולקבוע פגישות ולהחליף מידע. הדבר גרם באותם ימים לדואר להיות מרכיב מרכזי ביותר בחייהם של בני האדם.

מדי יום, לקראת שעת בואו של הדוור, הייתה אמי יורדת לחזית הבית וממתינה לציבלה (בצל) הדוור ליד תיבת המכתבים, בציפייה דרוכה לראות אם יביא מכתב שיגלה על עוד קרוב משפחה שניצל מהשואה, או מכתב מהדוד בני שחי בניו יורק וכל מכתב שלו העלה דמעות בעיני אמי, דמעות צער על בשורות רעות ודמעות שמחה על בשורות טובות.

יום אחד - כשעוד הייתי ילד קטן, אבל שובב גדול - הגיע מכתב שגרם לאמי הרבה התרגשות. הגיע מכתב משרה מלניק, שלמדה עם אמא בבית הספר בעיירה פרוג'נה באזור ביאליסטוק. היא שרדה את המחנות, כך כתבה במכתב, ובעת שעשתה את דרכה לארץ ישראל הכירה בחור יהודי ברומניה, נישאה לו, ושניהם גרים מרחק ארבע תחנות אוטובוס קו 22 מביתנו.

שרה ובעלה הזמינו את הוריי ליום שישי בערב, וזה עורר ויכוח מיידי אם ילכו ברגל או יעצרו ברחוב טקסי שיסיע אותם. אבא אמר שאפשר ללכת ברגל ובכסף שייחסך מהטקסי אפשר לקנות זר גלדיולות יפות או ציפורנים ריחניים לבית המארחים.

אמא אמרה שאיך שלא יהיה צריך להביא משהו, ומאחר שהימים ימי קיץ חמים אם נלך ברגל, הפרחים יקמלו מחוסר מים כי ההליכה תימשך כחצי שעה. האחים שלי הלכו לפעולה בתנועת הנוער, ואני הקטנצ'יק נאלצתי ללכת ברגל עם ההורים לשרה ומשה, וגם קיבלתי תפקיד - לאחוז צנצנת גדולה מלאה מים. מדי פעם, תוך כדי ההליכה הוכנסו גבעולי הגלדיולה לצנצנת המים כדי לרענן אותם.

הגענו עייפים לכתובת הבית ברחוב דיזנגוף ליד פינת גורדון. עלינו במדרגות, בוחנים דירה־דירה את השם שכתוב ליד הפעמון, ולמזלנו הרע הייתה הדירה בקומה רביעית. צנצנת המים התיזה עליי כל מדרגה, עד שכמעט התרוקנה לי על הבגדים, ואפילו שלא הייתי ילד בכיין, הייתה לי הרגשה מחורבנת, וקיטרתי אחרי כל מדרגה שאיני יכול עוד.

לפני הדלת שנמצא בה שלט קטן ועליו רשום “שרה ומשה מלניק", אמא ואבא עמדו לרגע ונשמו עמוק, יישרו את בגדי החג שלהם, שהיו בגדים נקיים ופשוטים, ואז הגיע הרגע המרגש - לחיצה על הפעמון והמפגש הראשוני.

אמא, שגם לה קראו שרה, ושרה המארחת התחבקו והתנשקו וקראו זו לזו “שרה'לה" ו"שור'לה". אבא עמד עם הגלדיולות ביד, אני עם צנצנת המים, עד שהייתה רגיעה ונכנסנו. על השולחן קלטתי מיד תקרובת - משהו מעולמות אחרים, שלא הכרתי בבית - מיני בורקסים וסוגי נקניקים שונים, צלוחיות עם מלפפונים וזיתים, צלחת עם מיני דג מלוח שלא ראיתי בחיי. היו בקבוק מיץ אשכוליות וסיפון של סודה. הכי בלט שבבית היה מלא ואזות (צנצנות), ובהן זרי גלדיולות מפוארים.

שרה הציגה בפנינו את בעלה משה, שהיה גבר מרשים עם שפם שחור דק ושיער מלא ברילנטין, שהיה שמן נוצץ לשיער. היו לו על האצבעות שתי טבעות זהב גדולות, ועל היד שעון זהב מרשים ונוצץ. הוא לבש חליפה מהודרת ועניבה פרחונית, ונראה כמו אלו שמצולמים בעיתוני הקולנוע שהצצתי בהם אצל גרשון הספר.

כבר שלוש שנים מאז עברנו דירה לא ראיתי נקניק על השולחן בבית, ועוד בכמויות כאלו. הפעם האחרונה שאכלתי נקניק הייתה כשמשה אגסי, השכן שלנו בדירה המשותפת, הביא מהשוק השחור חתיכה נאה של סלמי, ואמא חתכה פרוסה עבה של לחם, מרחה מרגרינה ושמה חתיכה קטנה של נקניק על הפרוסה.

הגנבתי יד לנקניק, וחטפתי מאבא מכה והערה שזה לא מנומס. המארח צחק צחוק גדול. “שיאכל כמה שרוצה, יש הרבה", אמר בטוב לב, והזיז את הצלחת לעברי. ישר התאהבתי בו.

שרה'לה המארחת נתנה לי כמה צביטות בלחי והתלהבה. “איזה חמוד, איזה חמוד". אבא שלי, שאכל כשר, לקח לחמנייה עגולה, הניח עליה חתיכת דג מלוח, ושיבח את טעמו העדין. טחנתי נקניקים, שתיתי כמה כוסות מיץ, חיסלתי חתיכת עוגה עם קרם, וזכיתי למבטי נזיפה מאמא ומאבא.

תוך כדי שהמבוגרים שוחחו הורדתי עוד כמה חתיכות נקניק, ואז - כמו שקרה כמעט תמיד - הרסתי את האירוע כשפתאום, ללא שליטה התפרץ ממני שפריץ של קיא, ועל השולחן עפו שיירי נקניק, עוגה, לחמניות ומיץ, וכל זה עם מיצי עיכול מצחינים.

חשבתי שאני מת. אבי תפס לי את היד, וגרר אותי לשירותים, אמי רצה להביא סמרטוט מהמטבח, והחלה לנקות את השולחן שהיה כה מרשים ויפה חמש דקות קודם לכן. בעלת הבית הרגיעה את אמי. “לא קרה אסון, הוא רק ילד". משה בעלה הרגיע את אבא שלי, “לא מרביצים לילד, אולי הוא היה רעב וקצת הגזים".

משה לקח אותנו בחזרה באוטו שלו, נדמה לי קראו לאוטו אן.רי.ג'י או משהו דומה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנסעתי באוטו פרטי. בבית שמעתי את הוריי מדברים על המארחים, ומאיפה הכל טוב הזה על השולחן ומאיפה האוטו הפרטי. מתוך השיחה הבנתי שלמשה יש מועדון קלפים, דבר שמהפה של אבא שלי נשמע כאילו הוא מנהל את הגיהנום.

2 כעבור זמן, כשהרשו לי ללכת לבד לביתם של משה ושרה, ירד איתי משה לקומת הקרקע בבניין, ושם התוודעתי לראשונה למונח “קלפים". בדירה היו כשישה-שבעה שולחנות ששיחקו בהם נשים וגברים לבושים יפה משחקי רמי 14 או משחקי פארטייה, עם עשרה קלפים.

רוב הנוכחים דיברו עברית ורומנית, מעט דיברו פולנית. הסתבר לי שכולם סוחרים, בעלי חנויות. אחדים היו אנשי השוק השחור, חלפני כספים ועוד קומבינטורים מכל הסוגים והמינים. אהבתי את המקום.

בכל פעם שהייתי בא, משה היה מסביר לי איך משחקים, הראה לי כל מיני טריקים עם קלפים, בחצי רמיזה הראה לי איך כמה שחקנים מרמים, מסתירים קלפים ועושים קומבינות של זריזות ידיים. פעם אחת הייתה מהומה, ומשה תפס את אחד הקלפנים, הרים אותו באוויר, והשליך אותו מהדלת ואיים עליו שלא לחזור יותר. האיש הבטיח לו שיחזור ושזה לא ייגמר בטוב. 

הרבה פעמים כשההורים היו בטוחים שאני משחק בחצר, הייתי מגיע למועדון הקלפים של משה. האורחים - שלמדו להכיר אותי - ביקשו שאביא להם שתייה מהמקרר או סנדוויץ' מהשולחן במטבח, שהיו מוכנים עליו בצלחות קטנות סנדוויצ'ונים קטנים.

בכל פעם היו נותנים לי כמה גרושים מערימת הכסף שהייתה מונחת לפניהם, ואם מישהו מהם זכה בקופה גדולה והייתי לידו, היו נותנים לי לפעמים לירה או שתיים, צובטים לי בלחי ואומרים שהבאתי להם מזל. לאט־לאט הצטבר לי סכום יפה, הסתרתי אותו בתוך צנצנת מלפפונים ריקה, והחבאתי אותה במרתף של הבניין מתחת לכל מיני קרטונים, חלקי בלטות שבורות וג'אנק אחר שהיה באחת הפינות החשוכות.

האידיליה שלי במועדון הקלפים של משה הסתיימה לאחר כמה חודשים. האיש שמשה זרק מהמועדון חזר ודקר את משה בבטן מספר רב של דקירות, ואלה גרמו לו נזקים חמורים. משה אושפז בבית חולים מחוץ לעיר, שרה מכרה את הדירה, ועברה לגור ליד בית החולים כדי שתוכל לשהות על ידו יום־יום. המועדון נסגר על ידי המשטרה, אני נשארתי עם צנצנת מלאה כסף וידע רב במשחקי קלפים וכל מיני טריקים, יותר מכל ילד אחר בשכונה.

אבא שלי, שהיה איש עבודה, לא עישן, לא קלפף, לא נהג במכונית ולא בילה בבתי קפה, ראה במשה את ההפך הגמור ממנו. מאחר שקלט שאני אוהב מאוד את משה ושרה ומאוחר יותר הבין שאני מרבה “לקפוץ אליהם", ניסה באמצעות דברי חכמים להרחיק אותי מתאוות ממון, הימורים ושאר מרעין בישין.

“כסף מעוור עיני חכמים", אמר לי בתוכחה, “מה שבא בקלות הולך בקלות". “מרבה נכסים מרבה דאגה", נהג לומר, ואני קלטתי אצלו שחוסר נכסים גם הוא מרבה דאגה.

3 כששבתי יום אחד מבית הספר בשנת 1956, הייתה אסיפת דיירים בגג הבית. אדון גרינוולד מדירת הקרקע הודיע שפרצה מלחמה ואם יהיו הפגזות מהאוויר, כל הדיירים צריכים לרדת למקלט שבמרתף ולשמור על ניקיונו. “בבוקר עבדנו אני ושני פועלים שלוש שעות לפנות מהמקלט את כל הרהיטים והמזרנים והקרטונים ושאר הזבל שהיה בו", אמר.

חשבתי שאני מת. רצתי לחדר המדרגות, ירדתי בבהלה למרתף, ונעשה לי חושך בעיניים. הפינה המטונפת - המלאה קרטונים, תנורים ישנים, שברי בלטות ועוד דרעק בכמויות - הייתה נקייה ומבריקה, והצנצנת ובה האוצר הסודי שלי נעלמה כלא הייתה.

ניגשתי לגרינוולד שירד מאסיפת הדיירים ושאלתי אותו בלחש אם במקרה מישהו מצא את צנצנת הזכוכית עם האוצר שלי. יושב ראש ועד הבית שלח אליי מבט מזרה אימים וגירש בצעקה: “אוצרות יש רק באגדות". זה היה יום גורלי בחיי. מאותו יום שנאתי מלחמות, שנאתי מרתפים ושנאתי את אדון גרינוולד, ראש הוועד, שהביא את המנקים לפנות את המרתף.

חלפה שנה, בשבת בבוקר נשמעו צווחות היסטריות שלא היה קשה לזהות שהן יוצאות מפיה של גברת גרינוולד, אשת יושב ראש הוועד, ירדתי במדרגות לראות מה קורה ונדהמתי. כל הכניסה לבניין הייתה מלאה מי ביוב מעורבים בבוץ שזרמו בקצב אדיר.

מישהו צעק מכיוון החצר שהצינור הראשי התפוצץ, המים הגיעו לגובה המדרגה הראשונה בחדר המדרגות, דלת הדירה של הגרינוולדים הייתה פתוחה, והיה אפשר לראות שהמים חדרו אליה. מאחר שירדתי יחף נכנסתי לאט־לאט לדירה, שמעתי את קולו של אדון גרינוולד זועק מחדר השינה, “געוואלד געוואלד, אוי וי געוואלד". 

חציתי את הסלון. חפצים שונים צפו על המים, שולחנות וכיסאות נעו עם הזרם. נכנסתי לחדר השינה, שהצעקות נשמעו ממנו. גרינוולד עמד שם בגופייה לבנה וגטקעס, ובידיו הרועדות אחז צנצנת זכוכית גדולה מלאה שטרות ומטבעות כסף.

זינקתי לעבר ראש הוועד, וחטפתי את הצנצנת מידיו, ובתוך כך דחפתי אותו אחורה. גרינוולד איבד את שיווי המשקל ונפל. “סוף גנב לטביעה", צעקתי לו בתוכחה, מסרס את המשפט שאבי נהג לומר על גנבים שסופם תלייה. גברת גרינוולד ראתה אותי חולף על פניה עם הצנצנת, וצעקה לי “גנב". “בעלך גנב ושקרן", עניתי לה, ועפתי הביתה לספור את הכסף. 

(מתוך הספר “תקוות שחורות")