לקראת יום העצמאות יוֹבֵלַיִים
באחד מן הימים האחרונים אני נמצא באיזה מקום ושם נמצא גם בחור צעיר והוא לובש חולצה שכתוב עליה: “בעוד 60 שנה כולנו נמות". המשפט הזה כל כך הלהיב אותי, שניגשתי אליו במהירות של לייזר נגד טילים ואמרתי לו: “תודה, תודה לך". על מה? כך הוא שאל בעיניו, ולכן המשכתי: “תודה שאתה מודיע שבעוד 60 שנה נמות. מסכים. לוקח. בשבילי זה טוב מאוד".
אני כבר הגעתי לגבורות בטרם עת. עוד 60 שנה? וואללה, בסדר. הוא הסביר לי שהכתובת על החולצה היא שורה מתוך הצגה ששמה “הסוף". כשבדקתי בטלפון בגוגל גיליתי שמדובר במה שמוגדר “מחזמר גדול מהחיים ומהמוות", אשר עולה בצוותא בימים אלה.
הלכתי משם עשיר בכל הידע הזה. מיד הבנתי שאם נמות בעוד 60 שנה, כדברי החולצה, זאת אומרת שאצטרך לכתוב את המדור לשיפודים ליום העצמאות ה־100 למדינה. רק עוד 23 שנה, וזה מגיע. אני כבר רואה בעיני רוחי את ההודעה המלחיצה מהעורך הראשי על הלו"ז לחגים לקראת יום העצמאות ה־100 למדינה. בעולם העיתונות, החגים הם תמיד זמן שבו צריך לעשות יותר עיתונים בפחות ימים. לפעמים חייבים לכתוב שני מדורים ומאמר ועוד כתבה באותו שבוע.
יום העצמאות ה-100 למדינתנו חל בה' אייר תת"ח. כן, תת"ח. זה יוצא ב-18 באפריל 2048 אבל לפני שרשמתי ביומן ביררתי קצת, וטוב שעשיתי את זה, כי בהתאם לכללים, יום העצמאות יוקדם ליום חמישי, ג' באייר תת"ח, שהוא 16 באפריל 2048. כך שאין ספק שאצטרך לכתוב שני מדורים בשבוע אחד.
זה יהיה מדור לקראת יום העצמאות שהוא יוֹבֵלַיִים לישראל (יוֹבֵלַיִים זו הברקה של המשוררת אסתר קפח, בשירה שפורסם בגיליון כתב העת הספרותי “נכון" האחרון). מדור לשנת ה־100 צריך להיות מדור מיוחד, ולכן מוטב להתחיל לעבוד עליו כבר מעכשיו, בטרם אפספס את הדד־ליין. מעודי לא פספסתי דד־ליין עד כה.
אני אוהב לקרוא חולצות שיש בהן מידע חשוב, אבל מאמין קצת גם במדע, והנה קראתי שיכול להיות שהחולצה צודקת. בעיתונים אמינים למדי פרסמו שבישראל גילו תרופה שמאריכה את החיים. היי, נא למהר. אמרו שבעוד שלוש שנים היא תהיה מוכנה. יש לי רק עוד 60 שנה לפי החולצה, רק אתמול היה יום העצמאות ה־77, והמדור לקראת 100 שנה למדינה כבר לוחץ.
למבורגיני בשכונה
שעת אחר צהריים מוארת שבין אביב לקיץ, הכל כרגיל ואני נוסע לי בשכונתי נאות אפקה ברחוב נתן אלתרמן, ורוצה להיכנס לכיכר כדי לפנות לרחוב לאה גולדברג (שמות הרחובות אמיתיים), אבל חייב לחכות קמעא, כי בכיכר נוסעת למבורגיני אדומה ולה זכות קדימה. היא עברה ואני השתלבתי בתנועה אחריה.
היי, אני פתאום קופץ במושב מכוניתי הלא אדומה, מה ראיתי כרגע? למבורגיני חדשה? ואני אחריה. “תפתח את החלון ותוכל גם לשמוע את המנוע שלה", אומר הצעיר שיושב לידי. היא אדומה כאמור, גם שחור משולב בה, נוצצת, נמוכה, כולה אלכסונים וזוויות אדומות ושחורות. הגג שלה פתוח, והיא נמוכה כל כך עד שנדמה לי שהיא לפטופ נוסע, דקיק ונוהם. “צלם צלם", אני אומר לצעיר שלידי. “אני לא אצלם. לא אצלם מספר של מכונית", הוא אומר לי.
“צלם, אני אולי רוצה לכתוב על זה, וטוב שתהיה לי תמונה. המספר לא מעניין אותי", דרבנתי לפני שהיא תיעלם. אך היא לא נעלמת, הלמבורגיני נוסעת ואכן מקדימה אותי, אבל זו לא ממש בעיה. אני לא מאבד אותה, כי אנחנו נפגשים ברמזור הקרוב ברחוב בני אפרים, שאליו היא פנתה וגם אני. עכשיו אנחנו ממש לצידה ברמזור. היא לצידנו במלוא אורכה הנמוך. “צלם", אני אומר לזה שלידי. “לא אצלם, אני לא מצלם מכוניות שנוסעות בכביש. זה מביש". הוא אומר לי.
הלמבורגיני נוסעת עכשיו בדרך רוקח. היא מקדימה אותי בקלות בכל יציאה לדרך, אבל בכל רמזור אדום שאליו אני מגיע היא עדיין שם. עדיין אדומה כמו שרק למבורגיני יכולה להיות, והמנוע שלה ממשיך להשמיע צליל של תרועת ניצחון.
“צלם".
“לא אצלם".
“צלם".
“לא אצלם".
ככה אנחנו ממשיכים לצד הלמבורגיני מרמזור לרמזור בכביש גני התערוכה, עד שהמכונית משאירה פס אדום ונעלמת בכניסה לאיילון. כאן נפרדו דרכינו. מה אכפת לי שלא צילמנו את המכונית? אם אני רוצה צילום, בוודאי אמצא באינטרנט (חיפשתי, מצאתי, אבל הלמבורגיני שלי יותר יפה, כי היא הייתה עם גג פתוח ולא ראיתי כזאת בצילומים שברשת).
“תגיד לי, למה לא צילמת?", שאלתי את זה שסירב לצלם. “כי הוא בטח מרגיש לא נעים מזה שמצלמים אותו. מה אתה רוצה? שהוא יחזור הביתה ויגיד לעצמו, נסעתי בקושי שעה בכביש וכל הזמן צילמו?".
“אוי, מה איתך?", עניתי, “אתה לא מבין שהאיש הזה יחזור לחניה של הלמבורגיני בביתו במצב רוח רע ויגיד לעצמו: ‘באסה, נסעתי שעה בכביש ואף אחד לא צילם'. לא יפה מה שעשית לו".
פינת השלולית
הנסיכה ירדה אל השלולית אחרי שהרבה זמן היא לא ביקרה בה, כי הצפרדע שהיא נשקה לו לא הפך לנסיך. היא קיוותה שעבר מספיק זמן, וכי היא כבר שכחה אותו, ובכלל הייתה בטוחה שהוא איננו שם. אבל כמובן, כאשר לא רוצים לפגוש מישהו, דווקא אז הוא מופיע. “או, לא חשבתי שגם אתה תהיה כאן", היא שרה חרש לעצמה שיר פופ ראפ יפני שהיא הכירה, “לא ציפיתי לראות אותך.
מדוע רק אנשים ששיחקו ברגשות שלי הם אלה שמופיעים פתאום? אני לא רוצה לראות אותך, אז למה אתה כאן?". והיא המשיכה לשיר לעצמה “למה אתה כאן? למה אתה כאן? למה אתה כאן? די, אני הולכת מהשלולית הזאת".
באותו רגע, הצפרדע ראה אותה. המבטים הצטלבו והוא שר לעצמו חרש: “או, כבר לא חשבתי שגם את תהיי כאן. באתי לכאן שוב ושוב כי קיוויתי לראות אותך. כשהעיניים שלנו נפגשו, הבנתי: עדיין לא מאוחר להתחיל מחדש". הוא ניגש אליה ואמר לה את זה. הם דיברו ודיברו, ובחצות: נשיקה, והוא הפך לה לנסיך אמיתי הפעם. מעכשיו היא שרה: אני פלוס אחד