את האמת על טבח 7 באוקטובר כולנו יודעים: היה שיקול דעת מדיני לקוי, שאפשר לחמאס לצמוח ולהתחזק. היה איסוף וניתוח מודיעיני לקוי, שאפשר לחמאס לתעתע בישראל. הייתה היערכות צבאית לקויה, שאפשרה לטרוריסטים לפרוץ את הגדרות ולהגיע ליישובים. כל השאר פרטים. כל השאר מסך עשן.
כמו השאלה: ״למה לא העירו אותי בלילה?״, זה טיעון שראש הממשלה מרבה להשתמש בו. הוא הוזכר גם השבוע, במסגרת קטטת התצהירים המעייפת של נתניהו וראש השב״כ רונן בר. התשובה לשאלה למה לא העירו אותו בלילה פשוטה למדי: לא העירו – כי לא הבינו את חומרת האירוע. נקודה. אין יותר מזה, אין פחות מזה. לא הבינו את חומרת האירוע, שזה כמובן חמור כשלעצמו, אבל לא מחדש דבר על פני מה שכבר נאמר: שיקול דעת מדיני לקוי, איסוף וניתוח מודיעיני לקוי, היערכות מבצעית לקויה. נדבך על גבי נדבך.
אם המודיעין היה מסביר למדינאים ששיקול הדעת שלהם, שמוביל להתעצמות של חמאס, יוביל בסבירות גבוהה גם למתקפה של חמאס – אולי המדינאים היו משנים כיוון. לא בטוח. אולי. אם המדינאים לא היו בוחרים בשקט נינוח, והיו זוכרים שחמאס הוא אויב, וזוכרים שיש צורך בכוחות על הגדר, וגם מספקים לצה״ל את המשאבים הדרושים לכך, אולי ההיערכות המבצעית הייתה נראית אחרת. לא בטוח. אולי.
אם ההיערכות המבצעית הייתה אחרת, הפער במודיעין היה פחות קטלני, כי הכוחות היו בולמים את המתקפה ביתר הצלחה. וכן הלאה וכן הלאה. מדיניות לקויה, מודיעין לקוי, היערכות לקויה.
ואת כל זה אנחנו יודעים, למעשה כמעט מהיום הראשון, בלי ועדת חקירה, בלי מבקר המדינה, בלי תחקירים של צה״ל והשב״כ, בלי כלום. זו מציאות גלויה. כואבת, דווקא משום שהיא כל כך בנאלית. אם תעירו אותי בלילה, אוכל לדקלם לכם את הסיבות למה שקרה. אבל אין סיבה שתעירו. מוטב שתעירו את ראש הממשלה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
שגרה וזיכרון
ימי שמחה ועצב, כאלה שמעוגנים רשמית בלוח השנה, כוללים שני מרכיבים: הם כוללים מרכיב רגשי, והם כוללים מרכיב טקסי. ניתן דוגמה מהזמן האחרון: ליל הסדר. ישנו החג - פסח – שבו אפשר להרגיש כל מיני דברים. שמחה על החג המשפחתי, דאגה שמא האוכל לא יהיה מספיק טעים, חרדה שמא נותר חמץ בארון נסתר, עייפות בגלל ההכנות, התעלות בגלל הממד הרוחני.
ישנו ליל הסדר שבו – לא משנה מה מרגישים – אפשר לקיים את הטקס. לחצות אפיקומן, לשתות ארבע כוסות, לדקלם את ההגדה. כמובן, כאשר החג מתבטא במיטבו, יש זיקה בין הממד הרגשי לבין הממד הטקסי. אם בפסח יש סיבה לחוש התעלות, כי זה חג החירות, טוב יותר לקיים את טקס ההגדה מתוך תחושת התעלות. אבל הזיקה היא המקום שאליו רוצים להגיע. בפועל, אפשר להרגיש התעלות בלי לקיים את מלוא הטקס, ואפשר לקיים את מלוא הטקס בלי להרגיש התעלות.
אפשר? בספרות הרבנית יש דיונים ארוכים, לפעמים מעניינים, על שאלת הכוונה בתפילה. אם יש טעם להתפלל כאשר אדם לא מצליח לכוון את ליבו בשעת התפילה; אם יש טעם להתפלל כאשר אדם אומר את המילים הכתובות בסידור אמירה מכנית. חובת התפילה – זה מוסכם על כל מי שעסק בה – כוללת את התביעה ל״כוונה״.
חובת התפילה – גם זה מוסכם על כל מי שעסק בה – אינה מתבטלת גם עבור מי שאינו מצליח לכוון (יש פה ושם פסיקות שמאפשרות לבטל תפילה אחת מסוימת בגלל בעיה מסוימת, אבל אין פוסק שמשחרר יהודים מתפילתם כי אינם יכולים להתפלל בכוונה). משמע: מי שמתפלל בלי כוונה, לא באמת ממלא את חובתו. מי שמתפלל בלי כוונה – כלומר, בלי באמת למלא את חובתו – עדיין צריך להתפלל.
מכאן לימים שלנו: ימי זיכרון, ימי עצמאות. ימים שלא קל לציין השנה. למה לא קל? עזבו לרגע את הקטטות הפוליטיות שאינן פוסקות, את רעשי הרקע, את הניצול המכוער של ימים לאומיים לחשבונות אישיים או סתם לתעמולה. עזבו את כל אלה – ועדיין יש בעיה מהותית בציון הימים האלה השנה.
חגים, מועדים, ימי זיכרון הם ימים של יציאה משגרה. רוב ימי השבוע אנחנו עובדים – שבת מיוחדת. לא עובדים. מי שמקיים את שגרת החול ומקפיד שהשבת שלו תהיה מיוחדת (כל אחת ואחד בדרכו), עושה בזה את מה שצריך לעשות כדי ששבת תהיה... ובכן, מיוחדת. גם ליל הסדר הוא לילה מיוחד. כי מציינים אותו רק פעם בשנה (ואם אתם חיים בחוץ לארץ, יש שנוהגים פעמיים). יש טקס מיוחד – ויש הרגשה מיוחדת. אם כל שבוע היה ליל סדר, הוא היה פחות מיוחד. אם כל יום היה ליל סדר, הוא לא היה מיוחד בכלל.
גם ימי הזיכרון - יום השואה, יום הזיכרון לחללי צה״ל – הם ימים מיוחדים, משום שהם באים פעם בשנה. גם אותם מציינים בטקסים שנערכים רק פעם בשנה. הצפירה המצמררת. הדלקת נר הזיכרון. יש טקסים לאומיים, ויש טקסים אישיים או קהילתיים (זיכרון בסלון הוא חידוש תרבותי ישראלי מרתק). יש עשייה סמלית, ויש הרגשה מיוחדת.
בסקר הגדול של מיזם ״יהדות ישראלית״ השיבו 78% מהיהודים בישראל שהם ״מרגישים עצובים״ ביום השואה. רובם צופים במשדרים בטלוויזיה שעיסוקם השואה. רובם הגדול עומד בצפירה. שיעור לא מבוטל מהם מדליק נר זיכרון, שיעור גדול עוד יותר הולך לטקס זיכרון. כוונה – עצבות – ועשייה – עמידת דום או השתתפות בטקס. זה החיבור שמייצר את הקיום הנכון של יום השואה.
את החיבור הזה אפשר לייצר כאשר יום השואה מוציא את הציבור מהשגרה. אבל השנה – זה היה נכון גם בשנה שעברה – ימי הזיכרון לא בדיוק מוציאים את הציבור מהשגרה. כבר שנה וחצי שהשגרה היא שגרה של זיכרון, שגרה של עצב, שגרה של טקס שמעיד על עצב. בכל יום בתקופה הזאת ישראלים עונדים סרט צהוב. בכל יום הם נתקלים בהספדים, בסיפורי גבורה, בראיונות שנחשפים בהם תעצומות נפש ומעשי זוועה. בכל יום הם נתקלים בכיכרות בכיסאות ריקים. העצבות מקיפה אותם – הטקס נוכח בשגרת חייהם.
האזעקות התכופות שוחקות את הכוח המצמית של הצפירה. 67% מהיהודים בישראל אמרו במלאת שנה למלחמה שההרגשה העיקרית שלהם היא עצב, דאגה, כעס או ייאוש. מההרגשה הזאת קצת קשה להשתחרר לטובת הרגשה מיוחדת, עודפת, בימי הזיכרון.
כמובן, את הטקס אפשר לקיים. אפשר להדליק נר, אפשר לעמוד, אפשר ללכת לעצרת, אפשר לומר תפילת "יזכור" או "אל מלא רחמים". עם הכוונה – עם הכוונה בעצם גם קל יותר וגם קשה יותר. מצד אחד קל: אנחנו ממילא עצובים, אין קושי להיות עצובים גם בימי הזיכרון. מצד שני קשה: אנחנו ממילא עצובים, יש קושי להיות עצובים במיוחד, באופן קצת אחר, בימי הזיכרון.
מה עושים? כמו בתפילה. ממלאים את החובה – לקיים את הטקס. ולא תמיד יוצאים ידי חובה – להתכוון.
גובה הלהבות
1. לא כל שער בכדורגל הוא "מחדל" של הקבוצה הסופגת. כדורגל הוא משחק שתוכנן כך שקבוצות יבקיעו שערים ויספגו שערים. יש בו אלמנט קבוע של טרייד־אוף: אפשר לתקוף יותר, אז יש סיכוי גדול יותר להבקיע אבל גם סיכון גדול יותר לספוג. אפשר לתקוף פחות, להסתכן פחות בספיגה, אבל אז קשה יותר להבקיע. וכל קבוצה צריכה לגבש מאזן נכון לחומר השחקנים שלה, למנטליות שלה, בין מאמץ לא לספוג למאמץ להבקיע.
בליל השריפה הגדולה, שהיה גם ליל יום העצמאות, אפשר היה לצפות במשחק מרתק שכל כולו מאבק של מאזנים שונים של שתי קבוצות שונות – ברצלונה ואינטר. המשחק היה נהדר, אבל הוא לא נושאו של המאמר הזה. נושאו הוא ההכרח לנהל, כמו בכדורגל, מרכיבים של סיכון וסיכוי. מה שנכון לאינטר וברצלונה, נכון לישראל ולשירותי הכבאות שלה.
2. יכול להיות שאפשר לנהל מדינה בלי שריפות. אם ישראל תחליט שכל משאביה מוקצים לבלימתן ולכיבוין של שריפות, אולי לא יהיו שריפות. יהיו כמובן בעיות אחרות. לדוגמה, אם כל המטוסים שלנו יהיו מטוסי כיבוי, לא יישארו לנו מטוסי קרב למלחמה נגד חיזבאללה. אם כל תקציב ההצלה יופנה לכבאיות, לא יהיו אמבולנסים לחילוץ נפגעים. כלומר: כל שאלה על גודל ה"מחדל", שהיה או לא היה, כאשר שריפה גדולה השמידה יער גדול, ושיבשה את חגיגות יום העצמאות, צריכה להתחיל בסדרי עדיפויות, בתקציב, בהחלטות שנוגעות לנטילת סיכונים.
ממשלת ישראל החליטה להקצות תקציב מסוים לניהול שירותי הכבאות. האם זה מספיק? השאלה היא מיד: מספיק למה? זה בלי ספק לא מספיק כדי למנוע כל שריפה. כנראה שזה גם לא מספיק כדי למנוע שריפות גדולות בנסיבות מסוימות – ראינו את ההוכחה השבוע. בינתיים, זה כן מספיק כדי למנוע מצב שבו כל מדינת ישראל נשרפת. או כך לפחות אנחנו מקווים, וכך הניסיון מלמד.
3. נניח שישראל מחליטה לתעדף מניעת שריפות ובלימה שלהן יותר מבעבר, מה היא צריכה לעשות? היא צריכה לקחת תקציב ממקום מסוים, ולהעביר אותו לשירותי הכיבוי (וכמובן, לדאוג שהתקציב ינוהל היטב, ינוצל נכון וכן הלאה). מהיכן עליה לקחת את התקציב? רבים ממבקרי הממשלה ביממה האחרונה – אלה שמיהרו לצעוק "מחדל" – יודעים את התשובה.
לדוגמה: אפשר היה לקצץ בתקציב הישיבות החרדיות ולחזק את שירותי ההצלה. וזה נכון כמובן. וגם בעיניי זה היה ניצול נכון יותר של הכסף. אבל זה משום שבעיניי אין ערך רב לישיבות החרדיות, וכמעט כל דבר אחר שאפשר היה לעשות בתקציב הזה היה עדיף על פני הקצאה שלו לישיבות.
במילים אחרות: לא חוכמה גדולה להציע לקחת מתקציב שאתם ממילא נגדו ולהציע לשפר בעזרתו את שירותי ההצלה. נסו לקחת תקציב ממשהו שאכפת לכם ממנו – משום שרק בדיקה כזאת תאפשר לכם לזהות מה באמת סדר העדיפויות שלכם, וכמה באמת חשוב לכם לחזק את שירותי הכיבוי לעומת דברים אחרים.
4. אחרי שאמרנו את זה, נסביר שבכל זאת יש בעיה. זאת בעיה קבועה עם הקצאת משאבים למשימות כמו שירותי כיבוי, שאף מדינה עוד לא ממש הצליחה לפתור. הבעיה היא שאין שום תמורה פוליטית על חיזוק שירותי הכיבוי. אם שירותי הכיבוי מצוינים, ומונעים כל שריפה, אז אין שריפות, הציבור לא מדבר ולא חושב על שריפות, והמנהיגים לא מקבלים קרדיט על כך שעשו חישוב נכון של הקצאת משאבים.
לעומת זאת, אם יש שריפות, רק לעיתים רחוקות אפשר לומר בצורה ברורה שמנהיג זה או אחר הוא האחראי ל"מחדל" שהוביל לשריפה, ורק לעיתים רחוקות המנהיג שמדובר בו ישלם מחיר על מה שקרה. משמע: למנהיג בדרך כלל כדאי לקחת סיכון, לשחוק את כוח ההגנה מפני שריפה, כדי להשתמש במשאבים למטרות שמתגמלות אותו ישירות. לדוגמה, להקצות תקציבים לישיבות חרדיות, מה שמאפשר לשמור על יציבות קואליציונית ועל השלטון.
לא, זו לא תכונה ייחודית לממשלה הזאת. גם בממשלות אחרות לפוליטיקאים יש בדרך כלל נטייה לקחת סיכון במקום שבו לא הם אלה שישלמו את המחיר אם תהיה תקלה – ולהזרים משאבים למקומות שבהם התמורה למנהיגים מוחשית יותר. ומצד שני – כן, יש כאן בפירוש גם שאלה של מידה. והממשלה הנוכחית אכן נראית, בעיני רוב הציבור, כמי שמתעדפת, יותר מממשלות אחרות, העברת תקציבים שיש להם תמורה פוליטית לעומת העברת תקציבים שאין להם תמורה פוליטית.
5. אפשר לחשוב על ההשקעה בשירותי כיבוי כמו על השקעה בביטוח מפני שריפות. אם אתה אדם פרטי שחי במעבה היער, ויודע שישנה סכנה שרכושך יושמד בשריפה ותישאר חסר כל, הנטייה שלך לבטח את הרכוש נגד נזקי שריפה – בהשקעה כספית לא מבוטלת – תהיה חזקה.
לעומת זאת, אם אתה מנהיג שלא גר במעבה היער, והסכנה מפני שריפה היא סכנה לרכושו של מישהו אחר, החישוב שתעשה של השקעה (בביטוח) מול סיכון (בשריפה) יהיה חישוב אחר. לך כמנהיג אין מה שהאמריקאים קוראים Skin in the Game. אתה לא חשוף לסיכון. הכסף שתשקיע בשירותי כיבוי הוא כסף מבוזבז, כי יכולת להשקיע אותו במטרות שתרוויח מהן הרבה יותר מכפי שתפסיד אם תהיה שריפה.
6. עכשיו נחזור לשאלה מהו "מחדל". זה מצב שבו אין הלימה בין היעד שהוצב, לבין המשאבים שהושקעו בהשגתו (ב"משאבים" הכוונה היא גם לכסף, גם לתשומת לב, למינוי אנשים מתאימים, לחקיקה נדרשת וכן הלאה). אם המדיניות של הממשלה היא "לא נורא אם מעת לעת תהיה שריפת ענק – המשאבים הנדרשים כדי למנוע שריפה כזאת גדולים מאוד, ולא מצדיקים את ההשקעה" – זה איננו מחדל, זה שיקול דעת.
אתם יכולים להסכים או לא להסכים איתו, כמו שאתם יכולים להסכים או לא להסכים עם החלטת המאמן של ברצלונה לשחק עם הגנה גבוהה, ולהסתכן בספיגת שערים בהתקפות מתפרצות. זו ההחלטה שלו, זה מאזן הסיכונים והסיכויים שבחר. במקרה שלו, קל יחסית לומר אם זו מדיניות נכונה, כי יש תוצאה. או שברצלונה מצליחה לנצח או שלא.
במקרה של ממשלה קשה הרבה יותר: כי המורכבות של ניהול מדינה כוללת גם הרבה מאוד מרכיבים של אידיאולוגיה, ולכן אין הסכמה ביחס לשאלה מהי בכלל "הצלחה" של מדיניות. נניח שישראל מצליחה לשמר עולם גדול של לומדי תורה, ומשלמת על זה מחיר של שריפות שמשתוללות בה פעמיים בשנה – זה כישלון או הצלחה? התשובה תלויה כמובן בחשיבות שאתם מייחסים לשימור עולם גדול של לומדי תורה.
ואתם יודעים מה, לשם האיזון, בואו נציע גם דוגמה "מהצד השני". נניח שישראל מצליחה להחזיק מערכת נפלאה של עזרה סוציאלית לעניים, ומשלמת על זה מחיר של שריפות שמשתוללות בה פעמיים בשנה – זה כישלון או הצלחה? התשובה תלויה כמובן בחשיבות שאתם מייחסים לעזרה סוציאלית לעניים.
7. צריך שורה תחתונה? כבר אמרנו – אם הממשלה כיוונה לרמת סיכון מסוימת, אבל ניהלה את ענייניה כך שרמת הסיכון גבוהה יותר, זה מחדל (אגב – גם רמת סיכון נמוכה יותר ממה שהממשלה התכוונה אליה היא מחדל, כי המשמעות היא השקעת יתר על חשבון דברים אחרים...), אבל כדי לדעת אם זה המצב לא מספיק לראות שהייתה שריפה גדולה, כי יכול להיות ששריפה גדולה מעת לעת היא משהו שישראל מוכנה להסתכן בו.
גם לא מספיק לראות שהיה פינוי יישובים, כי יכול להיות שפינוי יישובים מעת לעת הוא משהו שישראל מוכנה להסתכן בו. גם לא מספיק לזהות שלא היו המון מטוסי כיבוי אפקטיביים, כי יכול להיות שמטוסי כיבוי אפקטיביים זה משהו שישראל החליטה שאינו מצדיק את ההשקעה. אם אתם חושבים שישראל מסתכנת בשריפות יתר על המידה, זה לא מחדל, זה ויכוח, בהחלט ראוי ונדרש, עם סדרי העדיפויות (העקומים גם בעיניי) של הממשלה.
אם אתם חושבים שאין התאמה בין רמת הסיכון שהממשלה מתכוונת אליה, לבין ניהולה את העניינים בפועל (תקציב, מינויים, תשומת לב), ולכן מדובר במחדל – צריך שתוכיחו. האש היא לא הוכחה.
השבוע השתמשנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, בסקרי המכון למדיניות העם היהודי ובדוחות מבקר המדינה.
[email protected]