ישראל היא מקור לנחת עבור כל מי שמחפש תקווה למין האנושי

אין הרבה ניסים בעולם הזה. ישראל, בגיל 77, היא אחד מהם. אין זו הגזמה לומר כי עצם קיומה של מדינת ישראל - ובמיוחד הצלחתה המדהימה במגוון תחומים - מנוגד לציפיות ההיסטוריות. אין זו אמירה מליצית לרגל יום העצמאות, כי אם הערכה מפוכחת של מי שהיה כתב בינלאומי באין־ספור מדינות.

עם שגלה מארצו במשך אלפיים שנה, כמעט הושמד, התערבב בכל מיני עמים אחרים, איכשהו לא נעלם אלא הצליח להתקבץ מחדש ולהקים מדינה מודרנית ומשגשגת על אדמה שממנה נעקר בכפייה. והכל תחת איום מתמיד, על שטח זעיר, מוקף אויבים, ללא משאבי טבע משמעותיים.

בעידן שבו שאלות זהות לאומית עומדות במרכז הבמה - מאוקראינה ועד אמריקה — הניסוי הישראלי באיחוד יהודים מרחבי העולם מעורר השראה. היהודים אינם דת עם מדינה, כמאמר המלעיזים, אלא ציוויליזציה עתיקה עם דת למי שמעוניין בכך ועם היסטוריה וזהות משותפות. התוצאה, עם כל החריקות, מהווה מודל מרתק לאופן שבו תרבויות שונות מצליחות להתמזג לכדי אחת (בערך).

כיום, התוצר לנפש של ישראל עומד על כ־53 אלף דולר בשנה - גבוה מזה של בריטניה, צרפת, ספרד ואיטליה, בערך ברמה של גרמניה, יותר מכפול מיוון, פי ארבעה מטורקיה, ופי 13 ממצרים. לישראל יש אחד מהמטבעות היציבים בעולם, אינפלציה מהנמוכות, ועתודות מט"ח לנפש מהגבוהות.

ישראל מובילה ממש, בלי שום הנחות, בחדשנות טכנולוגית, ומושכת השקעות הון־סיכון ביחס לגודלה בהיקף בלתי פרופורציונלי - היו שנים שההשקעה בסטראטאפים ישראליים (28 מיליארד דולר ב־2021 למשל) הגיעה לכחצי מהנתון עבור כל האיחוד האירופי (על אוכלוסייה גדולה פי 40). היא יצרה פריצות דרך עולמיות - מ־USB וכונני פלאש, דרך טלפוניה רשתית, ווייז ומוביליי, ועד לחקלאות מדברית ורפואה מתקדמת. בתחומים רבים - מסייבר הגנתי והתקפי ועד לחקלאות חכמה - ישראל לא רק משתתפת, אלא קובעת את הקצב ואת הטון.

עדיין זבת חלב ודבש

ומעבר לסטטיסטיקה היבשה, ישנה רוח המקום עצמו. יש מעט ערים בעולם כה ידידותיות ותוססות כתל אביב, עם המטבח המרהיב, חיי הלילה הסוחפים והקהילה הגאה הפורחת. ובנוסף, ירושלים והאתרים הקדושים, עם נגישות אמיתית - בכפוף למגבלות ביטחוניות - לכל הדתות. יש לה צפון ירוק והררי עם אתר סקי לא רע, דרום מדברי עם תרבות צלילה וקניוני מדבר עוצרי נשימה.

מרקם החיים החברתי של ישראל, למרות מתיחות רבה, כולל גם הצלחות, שזוכות לעיתים קרובות להתעלמות. בעיקר הכוונה היא לדו־קיום - קשה, לא מושלם, אך משמעותי - בין יהודים לערבים אזרחי ישראל. ערבים בישראל הם היום רופאים, שופטים, עיתונאים, יזמים וחברי כנסת. הפערים קיימים - אבל המגמה, כנגד כל הסיכויים, היא קדימה. כן, יש יותר מדי אי־שוויון, אבל הארץ הזאת זבת חלב ודבש, ולמרות הכל - שמחת חיים.

גם ביחס לפלסטינים מחוץ לשטח הריבוני, ישראל נקטה בעבר גישה מתונה יותר מכפי שמקובל לזכור - במיוחד היום, כאשר הקטל בעזה, תחת ממשלה מופקרת לחלוטין, מזוויע. ישראל קיבלה את תוכנית החלוקה של האו"ם ב־1947; הערבים ומדינות ערב סירבו. פעמיים הוצע לפלסטינים להקים מדינה עצמאית ברוב שטחי הגדה ורצועת עזה; הם לא שיתפו פעולה. זאת, אף שישראל הסכימה לסיכונים עצומים - גבולות שישאירו לה רוחב של פחות מ־20 קילומטרים בשרון - כדי לאפשר הסדר.

ישראל אף נסוגה מעזה לחלוטין - והשטח נפל בידי חמאס, שהפך לאויב מפלצתי כל כך שלאנושות פשוט קשה (פשוטו כמשמעו) להבין מה קורה. כמובן שישראל השתמשה לעיתים בכוח רב מדי, וחלקים מהחברה הישראלית הפגינו אדישות מצערת לנפגעים אזרחיים בעימותים בשטחים ובלבנון. הדבר הגיע, כידוע, לממדים מבישים למדי בעימות הנוכחי. ובכל זאת, מעטות החברות שהיו שומרות על צלם אנוש בנסיבות כאלה.

האתגר הדמוגרפי מדאיג

ואף על פי כן - יום העצמאות ה־77 מתרחש בצל תחושת מלנכוליה עמוקה. מלחמה מתמשכת בעזה, בלי פתרון נראה לעין, שוחקת את הציבור. הקרעים הפוליטיים עמוקים מתמיד, כאשר ציבורים עצומים משוכנעים שמדובר בהחלטות לצורך הישרדות פוליטית, שעולות בחיי אדם. התקווה מתפוגגת. אחוז עצום מהאוכלוסיה מהרהר בהגירה מרוב ייאוש – ולא בגלל הסכנה מבחוץ. האיומים שישראל ניצבת בפניהם כיום אינם דומים לאלו של 1948 או 1967. האויבים החיצוניים - חמאס, חיזבאללה, איראן - מסוכנים, אך הם אינם איום קיומי אם ישראל תישאר חזקה פנימה.

הסכנה העיקרית היום היא פנימית, ובראש ובראשונה - התהום הפוליטית שנפערת כאן. בדמוקרטיה יש מחלוקות, אבל מה שקרה כאן בשנים האחרונות אינו סביר. ניסיון ההפיכה המשטרית של 2023 היה מתקפה ישירה לא רק על עצמאות מערכת המשפט, אלא על הדמוקרטיה עצמה. גלי המחאה הצליחו לעכב אותה - אך לא להביסה. האיום לא נעלם. אם יצליחו הקושרים להפוך את ישראל לגרסה יהודית של טורקיה, שבה הממשלה עושה ממש מה שהיא רוצה, מיליונים יעזבו, כולל כמעט כל מי שמוביל את הנס הטכנולוגי.

במקביל, עומד האתגר הדמוגרפי. בגלל ילודה מטורפת לגמרי - 6.5 ילדים למשפחה בממוצע – האוכלוסייה החרדית מכפילה עצמה מדי דור, תוך התעקשות על סבסוד כביר מצד כל האחרים. ללא שילוב אמיתי בשוק העבודה, בצבא ובחינוך המודרני - הכלכלה הישראלית לא תוכל לשאת זאת. גם לא החברה: אם המגמה לא תיפסק, החילונים וגם המסורתיים לא יוכלו להתגורר במדינה שכזו. דיבורים על הפרדה לשתי מדינות, שנשמעים היום אולי כמו בדיחה, יהפכו לבהולים.

והכיבוש בגדה המערבית (ואולי חלילה שוב גם בעזה, בחסות הממשלה) פוגע במוסריות המפעל הציוני ומוביל לבידודה של ישראל בעולם. ללא הפרדה מהפלסטינים, ישראל תיאלץ לבחור: לוותר על הדמוקרטיה או לוותר על זהותה היהודית.

הסימנים לאסון כבר כאן: ההשקעות בהייטק מתקררות. ההגירה החוצה גוברת. הקהילות היהודיות בתפוצות מתרחקות. והעולם מתחיל לאבד סבלנות (שטראמפ ה"תומך" לא יבלבל אתכם). ברחבי אירופה צצות קהילות של גולים ישראלים. אבל בעיקר, צאו ודברו עם ישראלים רגילים, ושאלו כמה מתכננים למלט מכאן את הילדים. התשובה לא נעימה. הסכנה אמיתית — והפעם, היא מעשה ידינו.

לא מאוחר מדי. אני לא בא לפרוס תוכנית מפורטת להצלה – לכך הוקדשו מאמרים אחרים רבים, ותוכניות לא חסרות. מה שחסר זה הפוקוס – צריך ריכוז. חלון ההזדמנויות הולך ונסגר. עבור ציונים שחשוב להם עתיד העם היהודי ועתיד ישראל - הצלת המדינה הזו חייבת להפוך לאחת המטרות המרכזיות של חייהם בשנים הקרובות. חייבים להתרכז ולא להתבלבל. זה לא עניין של פוליטיקה. יצא לי לראות ולדווח ממדינות שנעלמו - ברית המועצות, צ'כוסלובקיה, יוגוסלביה. לא היה שווה להציל אותן. הייתה להן חלופה. לישראל אין חלופה.