עוד לפני השריפה ניכרו מיעוט דגלי ישראל על רכבים ומצב רוח מדוכדך. ראינו את הכרזות עם המילה עצמאות ללא האות ת’ והקריאה “זה לא שלם עד שכולם חוזרים”. יום העצמאות לא הביא רק חגיגות אלא חשף שוב את הדואליות שמרכיבה את הקיום הישראלי בימים אלה. חג שמתקיים ברבדים מקבילים: שמחה ודאגה, אחדות ופירוד, אהבת הארץ לצד כאב ממנה, תפילת הלל חגיגית והכרה בנס הגדול של התקומה, ותחושת התרחקות מחזון הקמתה.
מצד אחד, ישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית, חזקה. יש לה צבא, ממשלה וגבולות. מצד שני, רבים חשים פחות ביטחון בתוך גבולותיה, הן בהיבט הפיזי והקיומי, והן בהיבט של החירות האישית.
מצד אחד, הכרה בהיותנו בית לאומי לכל יהודי העולם, גילויי אחווה, אחדות, התנדבות וסולידריות בין ישראל והתפוצות ובתוך החברה הישראלית. מצד שני, שבטים שונים ומפולגים.
ישראל מקוטבת רעיונית בין יהודית ובין דמוקרטית, בין מסורת ובין ליברליזם. זהו מאבק, שמתחדד בימים אלה וקולם של אלה הסבורים שייחודינו הוא דווקא בהיותנו מדינה יהודית ודמוקרטית נשטף בקולות בוז ושטמה.
בתקווה ובאופטימיות נחזור לחלק מחזונם ונזכירו: "מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות". שנהיה ראויים לנס הקמת ישראל.
התרעות פיקוד העורף