כן, כולם הגיעו לבית העלמין הצבאי בקריית שאול. רק עמי נעדר, אבל הוא הודיע מראש שהוא בנסיעת עבודה להונג־קונג, אז זה התקבל בהבנה. שמונה שנים אנחנו מגיעים בשבוע הזה, שמתחיל מיד אחרי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, במועד שקובעים ההורים של הילד שאיננו עוד.
ההורים לא מוכנים לעלות לקבר של בנם ביום הזיכרון הממלכתי לחללי צה"ל, אלא בימים שקודמים לו. כי יום הזיכרון הוא רק לציבור, כדי שלא ישכח איך אנחנו עוד חיים כאן ובזכות מי. האבל של המשפחות לא צריך יום זיכרון, הן חיות עם האובדן בכל שנייה ביממה, כל יום כל היום.
השכול בישראל פיתח כבר לפני שנים מאפיינים של תעשיית הנצחה. בפוליטיקה דרעק מנכסים את השכול לפי הצרכים של המפלגה השלטת. עד מלחמת לבנון הראשונה לא הייתה פוליטיקה כזו, כי הליכוד, הציונות הדתית, קבלני השנאה והפילוג של הימין, היו חדשים בשלטון, רק חמש שנים. מנחם בגין ויצחק שמיר זצוק"ל, היו צנועים וממלכתיים. הם לא ביססו את שלטונם על נרקיסיזם חולני, מכונות רעל, שיסוי, משיחיות ויצירת תיאוקרטיה חולנית ומחליאה שמפרקת את החברה במדינה בכל יום.
היום המדינה נשלטת בידי מאכערים. למעלה מ־25 אלף חללי מערכות ישראל נספרים מאז שנת 1860. אבל אם שואלים את המאכערים, או את דיירי אגם הדרעק העילגים והכסילים, השמאל־מחבלו־פלסטינו שכח מה זה להיות יהודי, מעולם לא היה שותף להקמת המדינה. מעולם לא היה שותף למרד בגיטאות. משרת בצה"ל רק ב־8200 ויחידות דומות במשרדים ממוזגים, או כטייסים בחיל האוויר. ובכלל משתף פעולה עם האויב עשרות שנים.
ויש גם את המאכערים של לשכת ראש הממשלה: עמית סגל שסופר נופלים ממתי שבא לו, לא כולל חילונים; אראל סג"ל שטוען שרק הכיפות הסרוגות תומכי אבי האומה מחזיקים את המערך הלוחם כבר 30 שנה לפחות, ודורש להפסיק את הפנסיות התקציביות כי מערכת הביטחון זה דיפ־סטייט; שמעון ריקלין שמטיף בעקביות שיצחק רבין לא נרצח בגלל הימין הפסיכי, כי רק הוא היה אז בטיפשורת והוא יודע הכל מכל; ינון מגל שמשוכנע שצה"ל הוקם ביום שהוא התגייס, לפני זה לא היה כלום, ומאז שהשתחרר אין כלום. כי רק הוא יודע; ויש כמובן את יעקב ברדוגו, שמקדם את ברדוגו, ובשבילו המדינ'ע בכלל נוסדה עם האחים דוד ומקסים לוי ז"ל. יש גם יותר מסוכנים אפילו מהמאכערים האלה, שהם המאכערים החרדים ואבי מעוז. אבל הם מתרכזים בעיקר בגעלט־קויידש וסחיטה באיומים.
מאחר והמגיפה האפידמית הזו החלה אחרי רצח יצחק רבין ועלייתו לשלטון של אבי האומה, החליטו ההורים שבשבילם התכנסנו כאן השבוע, להתעלם מכל טקס ממלכתי שקשור לבנם, ואנחנו כמובן מכבדים את רצונם כבר שמונה שנים ברציפות.
המשפחה של החלל היא שורשית בשמירה על ביטחון המדינה. הסבא שנולד בישראל היה אל"ם בצה"ל, מח"ט שריון. הסבתא ז"ל ממוצא סורי־לבנוני, עלתה לארץ רק אחרי סיום לימודיה האקדמיים באירופה. היא דיברה ערבית, צרפתית ואנגלית ברהיטות. בארץ למדה עברית. הבן שלה אמר לנו לפני 50 שנה אולי, שהיא עובדת במשרד ראש הממשלה. לא שאלנו יותר, כי אז לא היו שואלים. אחרי פטירתה, בשבעה, סיפר לנו הסבא שהייתה במוסד עשרות שנים, והשתתפה במבצעים עלומים. נדהמנו.
האבא של הילד התנדב ליחידה מובחרת, התקדם והשתחרר בדרגת סא"ל. על פרקים ארוכים בשירותו, אנחנו לא יודעים עד היום, כי הוא רק מחייך כששואלים אותו.
האמא של הילד הייתה בעתודה האקדמית, למדה רוקחות, התגייסה לחיל הרפואה כפרמקולוגית והשתחררה בדרגת סרן. אחר כך המשיכה לדוקטורט ברוקחות, ועבדה בחברות פארמה בארץ ובעולם, עד נפילת בנה.
הגעתי לאירוע והערכתי שנוכחים בו כ־30 איש ואישה. אני מכיר את כולם, עם חלקם הגדול, חברים שלי, עשיתי דרך ארוכה, עד היום. ניגשתי לאבא, לחצנו יד באגרופים קמוצים. "מה קורה איתך", שאלתי. "מה אתה רוצה שיקרה, קוף? הכל חרא־חריין־תאלטה". הוא ביקש ממני לסייע לו עם הצבת שני שולחנות מתקפלים, מחוץ לשורת הקברים. עזרתי גם להעמיס את השתייה והצידניות. האמא הגיעה עם שתיים מחברותיה לסדר את השולחנות.
הבטתי על אביו, הסבא. הוא בעשור העשירי לחייו. אבל עדיין זקוף כמו לולב. מכנסיו וחולצתו התכולה מגוהצים, נעליו מצוחצחות ומבריקות. הוא אחז בהליכון חשמלי, ונתמך בידי מטפלת אסיאתית שאחזה בזרועו. "אני רואה שאבא שלך נראה אימפריה, הצטייד גם בפיליפינק'ה", אמרתי לחבר שלי.
הוא חייך ואמר: "הוא אריה, הוא לא יגמור אף פעם. היא לא פיליפינית, היא הודית. מבשלת ברמה פסיכית. הצעתי לפתוח לה קייטרינג הודי, אבל אבא נתן לי את המבט, אז ירדתי מזה. יאללה, לך תגיד לו שלום. אתה יודע שהוא רואה הכל, ורושם בפנקס עם הכיסוי עור מי הגיע".
"עזוב, אגש אליו יותר מאוחר", עניתי. הוא הביט בי, ביקש סיגריה והורה לי להתרחק, כדי שאביו לא יראה שהוא מעשן בבית עלמין. אז התרחקנו ועישנו בנחת. "אתה עוד פוחד ממנו, הא", הוא צחק. "כולכם פוחדים ממנו. הוא אריה, אבל כבר לא מסוכן כמו פעם".
"אני לא פוחד, אני מכבד, זה הבדל משמעותי", עניתי. "אני מכיר את היחס שלו לטיפשורת. הוא צריך אותנו כמו כוסות רוח למת. אז למה להתווכח, אני מכבד".
התכנסנו סביב מצבת הקבר. ילד של אמא, שהלך גם לעתודה האקדמית, עשה תואר ראשון במדעי הרפואה. הוא סיים בהצטיינות, התגייס כפרמדיק ונשלח ליחידה מובחרת. הוא רצה להיות כמו אבא ואמא, לצאת לקצונה, אבל לא הספיק. היה מבצע ביו"ש, היו נפגעים לכוחותינו כולל כלב. הוא רץ עם הרופא ועוד חובש. המחבלים ירו מתוך הבית, הוא חטף ראשון בצוואר ובפנים, והלך הילד. החובש נפצע, הרופא הציל אותו. הוא חי, הוא נוכח כאן, חצי מטר מהמצבה.
כשהחבר שלנו דיווח על נפילתו, היינו המומים, כי ככה זה. האמא הפכה לרוחניקית, הסבא כמעט ולא דיבר חצי שנה אחרי האסון. הזוג כבר לא מאמין באלוהים, לא רק בגלל האסון, אבל גם בגללו. אבל מישהו מהחברים שהתבקש לפני האזכרה, קרא קדיש. האמא הדליקה נר גדול, לאו דווקא נר זיכרון. חשבתי לעצמי שהרבנות הצבאית תדאג לסלק כל זכר לנר, לפני הטקס ביום הזיכרון. נדרשת אחידות ואחדות בצבא השם שלנו, אין מקום לפולחן האישי, לרצון הפרטי של משפחות הנופלים. הרי החללים שייכים גם לציבור, וזה מה שרובו רוצה.
אחרי הטקס הקצר, עברנו לעמוד ליד השולחנות. היה שם כל טוב, היה גם יין. לא הציעו לי, כי החברים יודעים שאיני משתמש יותר. לפני שעזבתי ניגשתי לסבא. "אתה נראה יופי", אמרתי לו. "לא יודע מה זה יופי", הוא השיב בחיוך, "אבל אני עדיין זוכר היכן אני גר, ומסוגל להזמין גט טקסי כדי להתנייד. מה אתכם בתקשורת, ממשיכים להפיץ את הרעל?".
חייכתי, כי ידעתי שזה יבוא. "אנחנו לא מייצרים את הרעל ולא מפיצים, אלא רק מספרים מה שקורה". הוא לא ויתר. "בעיתונות של פעם, ידעו מה לספר ומה לא. לא חייבים לכתוב ולשדר כל מה שמישהו אומר. כל מי שעורך בתקשורת, חייב להיות סוג של צנזור. הרי כל הרעל והזבל שאתם מפיצים מגיע גם ללוחמים שלנו, ובעיקר גם לאויבים שלנו. איך אתם לא מבינים את זה?".
"בוא נסכים שלא להסכים", אמרתי לו בחיוך. "שמור על עצמך". ניגשתי להיפרד גם מהחברים וגם מהאב השכול. הבנים והבנות שלהם, בגילאים מקבילים לבנות שלי, בהבדלים של שנה־שנתיים. הם סיפרו לי שהילדים מתחילים לחשוב ברצינות על מעבר לארצות אחרות, כי הם לא רוצים להיות כאן כאשר תתחולל פה מלחמת אזרחים. במקביל הם שרוטים מהמילואים, מהנטישה הצפויה של ההייטק, מיוקר המחיה ובעצם ממה לא.
סיכמנו, בדרכנו האופיינית של אנשים שכבר ראו מספיק בחייהם, שאין מה לעשות בנידון. יהיה פה רק יותר רע. אז אם הצעירים יעזבו, כבר היינו בסרט הזה, חלקנו עזבנו אחרי לבנון הראשונה, וגם חזרנו. אז אנחנו מספיק חזקים בשביל המציאות הזו.
בדרך הביתה חשבתי על זה. מה בדיוק מחזיק כאן צעיר/ה חילוני/ת, בחברה שעלולה להתפרק אל תוך עצמה במהירות שיא. אפילו הילד"ז של כולנו חי כמו נסיך במיאמי כבר שנתיים ומאובטח על חשבוננו, מפזר את האשפה שלו באמצעות הדיגיטל כמה פעמים ביום – והולך לבלות.
הילדים שלנו בגילו, אז להם לא מגיע אורח החיים הזה, בלי מחשבות על סבבי המילואים – רביעי, חמישי ושישי? או על החשש מאיבוד מקום עבודה שמתאים להם? הרי לילדים שלנו אין מיליארדר כמו סיימון פאליק, שבבעלותו מעונות פאר זמינים בארץ ובחו"ל, בשביל כל גחמה ובקשה של אבי ואם האומה.
אצל הילדים של כולנו, אם הם מפוטרים מהעבודה בגלל מילואים, הם עלולים להיזרק מהדירות שלהם, כי לא יהיה כסף לשכ"ד, ואת רוב הדיור למשתכן כבר לקח יצחק גולדקנופף בשביל פרויקט "דיור למשתמט". רק בקריית גת הוקצו לחניוקים 7,000 יחידות דיור.
אז עצרתי בתחנת דלק בצד הדרך, וכתבתי בסלולרי נקודות לדיון ומחשבה אצל החילונים והחילוניות.
*בחשיבה מפוכחת לחלוטין, אני מודיע לכם שאין לכם מה לחפש כאן, בישראלה בת ה־77 שנים. אין מי שידאג לכם באגם הדרעק, וגם לא יהיה. האופוזיציה היא תגעולת כמו הגועליצייה. מי ידאג לכם לדיור בר השגה באזורים שאתם רוצים? יאיר לפיד? בני גנץ? גדי איזנקוט? אביגדור ליברמן? יאיר גולן? כל אלה אפילו לא יכולים ביחד להיות פאנץ' עצוב. אם אתם לא מתנחלים, ולא חניוקים טפיליים במיוחד שיש להם ייצוג ולובי באגם הדרעק, אתם כלום, לצערי.
*אחדות? הצחקתם אותי. יש כאן חילונים שהם הרוב הדומם. כיפות סרוגות עם 4 פלגים ידועים, עוד 3 מחתרתיים. חניוקים עם 15 פלגים, ש"ס עם שלושה. ועוד לא דיברנו על מוסלמים עם אינספור פלגים, דרוזים שהם גם מוסלמים, אבל רק 51% מהחברה הזו רואים את עצמם כישראלים. יש נוצרים ויש גם חסרי דת. אולי יש כאלה שרואים מבוא לאחדות, אני לא רואה.
*לחניוקים יש ארגון טרור כמו הפלג הירושלמי, התארגנויות אלימות ששמות קצוץ על החוק במצוות אלוקים שלהם, כמו תולדות אהרון ונטורי קרתא, שהם הכי ציונים מ־כ־ו־ל־ם. הם מתעבים את המדינ'ע מיום היווסדה. אבל זה לא הכל, כן? יש ארגוני טרור של משיחיים ביו"ש, שרוצים לספח גם את עזה. הם חולמים על בניית בית מקדש בהר הבית, אתר שהיה מוקצה על ידי חניוקים למשל, אבל עם פיתהמר בן גביר, סמוצ'קנע גרנדמייזר, אורית סטרוק וצבי סוכות, החלום עלול להפוך למציאות. משמחה רוטמן אל תחששו, הוא לא כזה עבדאי, הוא רק מאנפף באמצעות הכוח של יריב לוין.
*שב"כ יפורק. הוא יהפוך למשמרות המהפכה, עם הנהגה של באבא־בובות. לא תהיה חטיבה יהודית, כי לא צריך יותר. כל מי שמוחה נגד הגועליצייה הוא אויב העם וייעצר במקרה הטוב. במקרה הרע לא יידעו איפה הוא. הנגב יפרח עם הרבה בתי כלא עם תאי איקס.
*באגם הדרעק אין בהירות, יש עכירות. הסיבה היא גזענות ושנאת האחר. שנאה כזו כבר החריבה אימפריות, אז מה זו כתריאלבק'ה לעומתן? אתם חושבים שזה לא יכול להיות? תביטו טוב ותקשיבו לטקסטים של דודי אמסלם, שלמה קרעי, מירי "המחוננת חצי קלאץ'" רגב ויריב לוין. האחרון הוא המסוכן ביותר, כי יש לו אג'נדה. החילונים לא חלק ממנה.
*לא יהיו לימודי ליבה אצל החניוקים, כמו שלא יהיה גיוס לצה"ל. המטרה של הנהגת הבאבא־בובות היא להנציח את הבערות אצל הגברים בחברה הזו. הנשים ילמדו כדי לפרנס את הגברים בכוילל. מי יממן? אתם, החילונים הצעירים. אתם רואים מקור מימון אחר? כי אני ממש לא רואה.
*עסקים לא יהיו פתוחים בשבתות ובחגי ישראל. מה שקורה במתחם ביג, זה רק הפיילוט. ואל תאמינו בחילונים בגועליצייה. גדעון סער, שמחליף מפלגות ואג'נדות בכל שנה פלוס, ובוגד במצביעיו החילונים בכל הזדמנות, כבר תמך בעבר בסגירת כל העסקים בתל אביב שפתוחים בשבת.
*לא יהיו מסעדות לא כשרות. זה רע לביזנס של ההכשרים, שזו תעשייה עתירת מיליארדים. גם החקלאות החילונית תוכחד. מי שלא מאמין, לא יכול לגדל מזון כי הוא טמא. ביישובים חקלאיים ילאימו אדמות כדי לשכן מתנחלים וחניוקים. זה נקרא "התיישבות כפרית".
אפילו למטולה נשלחו כבר מרגלים לתור את הארץ. או־טו־טו־טוט, יגיעו עוד קצת משיחיים בעקבותיו. לאורית סטרוק יש ימבה של מיליארדים בפוזמק כדי להכריז על מטולה שהיא בת 130 שנה כעל מאחז משיחי. עוד מעט קט יתחיל חיפוש אחרי קברים של צדיקים באצבע הגליל, ותהיה תיירות משיחית משגשגת.
*לא יהיה הייטק ישראלי. הוא יתבסס על ישראלים שיהגרו לחו"ל. אף אחד מאלו שקרובים לאקזיט לא יתנדב להשאיר כאן מסים בשווי של עשרות מיליארדי שקלים.
*הפנסיות של כולנו בסכנת הלאמה של השלטון. יש כאן הרבה הוצאות: ביטחון, התנחלויות בעזה, סיפוח של אדמות פלסטיניות ביו"ש, מימון חניוקים שהם אחים־מאמש־מאמש גם מהגולה. חוס־וחולילע הם ייאלצו לעזוב את הכויללים באמריקע ובאירופה, רחמנא־ליצלן. ואל תשכחו לרגע – לרוב הגברים החניוקים אין פנסיה, כי הם לא עבדו. יש רק קצבת גמלאי. אתם לא חולמים שהם יסתפקו ב־2,300 שקל בחודש, נכון?
*במערכת הביטחון כולה יבוטלו הפנסיות התקציביות, לשמחתם של המאכערים שלוחצים בכיוון, וחרמנים על הגעלט־קטויידש הזה. לא יהיו אנשי קבע שישתחררו אחרי 25 שנה ויהיו זכאים לפנסיה תקציבית. גיל הפרישה הראשוני יהיה 57, כמו במשטרה למשל, אולי אף יותר למנהלתיים מבין אנשי הקבע.
*רכבת הבולט של מירי "המחוננת חצי קלאץ'", תיחנך ב־2048, אולי 2078.
*העבודות על גדרות ההפרדה בעורקי תחבורה קטלניים, כמו כביש 90 בדרום, כביש 40 בדרום וכביש 25 מצומת הערבה, יושלמו בחסדי השם, החוקר, הפרקליט והשופט בעוד עשר שנים, מינימום.
*המדינ'ע הקדושה שלנו תתחיל לשקול היערכות לרעידת אדמה, אחרי הסכם השלום עם סעודיה ופלסטיין, וכמובן הפיכת רצועת עזה ללאס וגאס של המזה"ת. אבל בינתיים בונים כאן ממ"דים לכל דורש, כולל מיגון לבתים בני 70 שנה, בעלות של 165 אלף לממ"ד אמיתי, ו־75 אלף מחיר התחלתי לפטנט שנראה כמו חומר בידוד מפוליאוריתן במערכות סולריות. יש ימבה ביקוש, הציבור בלחץ.
*אתם חושבים כבר על הסבבים שביעי־שמיני במילואים, נכון? אז רק אזכיר לכם לסיום, שלחטיבת החשמונאים המפוארת שהוקמה לאחרונה, היה יעד גיוס של 280 לוחמים חרדים. יעדים, זה חשוב בחיים, לכן היעד תוקן ל־80 לוחמים חרדים, והוא ייבחן פעם נוספת בעוד כמה מחזורי גיוס. היעד הבא יהיה 30־25 לוחמים, בחסדי השם. ייתכן שנצמצם קצת ל־18, זה בערך כיתה וחצי. גיוס חרדים למג"ב בוטל בשלב זה.
זו התוצאה של 20 אלף צווי גיוס, שהפכו לעפיפונים. התגייסו 200 מלש"בים. לא כ־ו־ל־ם ללחימה, כן? יש רבנות צבאית, הביסלע חזנים עם קול צלול, משגיחי כשרות לאשכנזים ולמזרחים לחוד, כמובן. וגם טבחים קדויישים, שעברו הסמכה לפי כמות ההכשרים השונים לחרדים. מטרת ההסמכה הקדושה היא שטבחים לא יבשלו מזון עם הכשר מתחרה, כן?
כן, גבירותיי ורבותיי הצעירים, זו המציאות כאן, אין אחרת. אתם מוזמנים לבדוק אותי. ועוד לא סיפרתי לכם על הקפאת תוכנית בנייה של 300 אלף יחידות דיור, שהייתה אמורה להיות מאושרת אצל גועליציית האפסים.
תתחילו לעבוד על אזרחות זרה. אל תגיעו ליעד בחו"ל כמו פליטים שנופלים מהאונייה. בהצלחה לכם חברל'ך.
נ.ב.
צפיתי בטקס יום הזיכרון מהכותל. זיהיתי שם כל מיני באבא־בובות, חלקם עם השמלות והמגבעת. למה הם באו בדיוק? הם הרי מסיתים נגד גיוס ובעד השתמטות.
מדוע נשיא המדינה, הרמטכ"ל, ראשי ארגוני הביון והמפכ"ל חייבים להיות בטקס שבו נוכחים באבא־בובות כאלה? הם הפרצוף של ישראלה ביום הולדתה ה־77. איך הגענו למצב הזה? פשוט נסענו, אז הגענו.