קשה לפספס את המהלך התקשורתי החדש של ראש הממשלה בנימין נתניהו. לא עוד נאומים ממסיבת עיתונאים חגיגית, לא תדרוכים לתקשורת, אפילו לא הדלפות ממקורבים. נתניהו מדבר עכשיו ישר אל המצלמה. פייסבוק לייב, תקריב, תאורה מחמיאה, והוא מול העם.
לכאורה אותנטי, בפועל – מתוזמר עד רמת הסאב-טקסט. אפשר להניח שטופז לוק, ראש מערך הסושיאל של ראש הממשלה, הוא זה שחתום על האסטרטגיה.
המהלך פשוט וחכם: כשלא מצליחים לשלוט במציאות – שולטים בנרטיב. באמצעות עדכונים קצרים, שכוללים מינון מדויק של ביטחון עצמי, הבטחות דרמטיות ואויבים חיצוניים ופנימיים כאחד, נתניהו שולט בתדר. הוא לא עונה לשאלות, לא מתמודד עם עובדות סותרות, ובעיקר – מדלג מעל כל מנגנון ביקורת או תיווך. מבחינתו, זהו ערוץ שידור ישיר מהתודעה שלו – אל תודעת הציבור.
המסגור החדש: אני אביא את הניצחון. וגם את החטופים.
בסרטון האחרון הוא הכריז שהוא "מכנס הערב את הקבינט" כדי לדון ב"שׁלב הבא בלחימה". כך הוא מצליח לייצר תחושת תנועה קדימה, מבלי להסביר למה עד כה לא הושגה הכרעה. יותר מזה – הוא כבר בונה את הסיפור שאחריו. לא מדובר רק בלחימה עזה, אלא ב"שׁלב", כלומר חלק מתוכנית. וכמו בכל תוכנית טובה, צריך במאי. במאי עם חזון. ניחשתם נכון.
אבל עיקר תשומת הלב מופנה לשתי משימות: החזרת החטופים והכרעת חמאס. וכאן נתניהו לא משאיר מקום לפרשנות – "אני מתכוון להביא גם את ה-20% הנותרים". לא “נחושים להחזיר”, לא “נעשה הכול” – אלא “אני אביא אותם”. כך, בשפת גוף רגועה ובמבט ישיר, הוא מנכס לעצמו הישג עתידי שעדיין לא קרה. ואם הוא לא יקרה? נו, תמיד אפשר להסביר שהיו כאלה שניסו להפריע.
שכתוב ההיסטוריה – בזמן אמת
החידוש בסרטונים האלה אינו רק במסר, אלא במה שהם מוחקים. אין אזכורים לביקורת על ניהול המלחמה, אין חשבון נפש. מה שיש – זה תדר אחד: אחדות. אבל לא אחדות חברתית, אלא אחדות מאחוריו. הוא קובע שקריאות לסרבנות הן ש"עודדו את האויבים לפני 7 באוקטובר". זהו תרגיל רטורי קלאסי: העברת האשמה מגורמי הכשל – למבקרים.
הוא לא מהסס לשלוף גם את תקופתו כראש אופוזיציה כדי להראות "עקביות", ולומר שהוא עצמו יצא בזמנו נגד סרבנות מהימין. מה שהוא לא אומר – זה מה הוא כן עשה כשקרא קריאות להחרים את מערכת המשפט, לתקוף את השב"כ, או להסית נגד הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר. אבל בממלכת הווידאו החדשה – הזיכרון הציבורי מתחיל ונגמר במה שקרה היום בבוקר.
כשאין לגיטימציה – תייצר אחת. לבד.
אחת הטענות שהוא ממהר לנפץ היא זו שטוענת שהוא ממשיך את הלחימה למען הישרדותו האישית. מבחינתו, זו "תעמולת שקר", שיתוף פעולה בין "ערוצי התבהלה", השמאל, והחברים של אהוד ברק. אבל עצם זה שהוא מתייחס אליה בפירוט, מראה עד כמה היא נוכחת בזירה התודעתית – ועד כמה חשוב לו להכחיש אותה במילים שלו, בערוץ שלו.
יותר מזה – הוא ממסגר את הביקורת הפנימית כבגידה. מי שקורא למרי אזרחי? איבד את המצפון. מי שמעז לשאול שאלות? מחזק את חמאס. מי שמבקר את הממשלה? תומך באויב. וכך, בתוך פחות מעשר דקות, מושגי דמוקרטיה, אחריות ושיח ציבורי – הופכים לשמות קוד לחבלה מבית.
הדבר האמיתי שמתרחש כאן – הוא לא רק תדרוך. זו ההצגה.
בגרסתו החדשה, נתניהו אינו רק ראש ממשלה בזמן מלחמה – הוא גם הקריין, הבמאי, הגיבור והמסביר הלאומי. הוא לא באמת מבקש לעדכן, אלא לביים. להנדס את הדרך שבה נזכור את האירועים. ומה שלא נכנס לתוך הפריים – פשוט לא קרה.
וזה עובד. כי כשהמציאות מסובכת, מדממת ולא פתורה – אין כמו מונולוג ישיר מול מצלמה כדי להחזיר שליטה. על מי שסופר את ההרוגים, מי שמפגין, מי שמפחד, ומי שעדיין מחכה שמישהו יספר לו את האמת. רק שאצל נתניהו, האמת היא פונקציה של מסגור. ואם המסגור מצליח – אולי בכלל לא נצטרך הכרעה. מספיק שנאמין שהוא כבר בדרך.