צריך להיות ברור: דמם של 59 החטופים, החיים והמתים, יהיה מרוח על ידיהם ועל מצחם של כל השותפים להחלטה (״פה אחד״) שהתקבלה שלשום בקבינט. כן, גם על מצחם. עוד לא נוצר חומר החיטוי שימחה אותו. כיוון שתוצאותיו של המהלך הזה עלולות להיות פגיעה בחטופים או בחלקם, עד כדי אובדנם, צריך להבהיר לכל הנוגעים בדבר: לא תוכלו לברוח מהתועבה הזו. נתניהו ומכונת הרעל שלו לא יישארו כאן לנצח. הכישוף הזה יוסר מתישהו. הכתם שמרחתם על עצמכם – לא.
68 הח״כים, ויחד איתם גם השרים ה"נורווגים״, לא יהיו שם לבד, במצעד הקלון הזה. יחד איתם תוטל האחריות גם על משתפי הפעולה, על המריעים, על השופרות המאפשרים והמגוננים, על ליצני האולפנים, על מדקלמי המסרים, על המעודדים והמכשירים את השרץ. שרץ כזה עוד לא היה לנו. מעשה הונאה שקוף ומחריד, שיש מאחוריו מוטיבציה עיקרית בולטת: שלטון. יש גם מוטיבציה משנית: המשך הימלטות מהמעשה הנדרש, ההכרחי, המובן מאליו, של הקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקה יסודית של המחדל שהביא עלינו את האסון.
הממשלה מיהרה להודיע אתמול, יחד עם אישור המבצע, שבגלל המשך הלחימה אי אפשר להקים ועדת חקירה. וזה בדיוק מה שהיה להוכיח. ממשלה טובלת בדם, ושרץ בידה. שנה ושמונה חודשים אחרי האסון, ועוד לא נוצרו התנאים להקמת ועדת חקירה ממלכתית. לפני רגע הם דרשו הקמת ועדה כזו בדיוק על פרשת הרוגלות הפתטית. פתאום אין להם אמון במערכת המשפט, בבית המשפט העליון, בשופטי ישראל. מציעים להם שלא יצחק עמית, אלא השופט השמרן והימני סולברג יקים את הוועדה. מציעים להם שהוא יעמוד בראשה.
גם אם יציעו להם שהשופט החביב עליהם, יוסף אלרון, יעמוד בראש הוועדה, הם יסרבו. למה? כי הם יודעים שאין בעולם שופט, ימני או שמאלני, אקטיביסט או שמרן, שיוכל להימנע מהמסקנות הנדרשות נגד הדרג הצבאי והדרג המדיני. הם רוצים להמשיך להיצמד לשלטון. הם לא מוכנים לשלם את המחיר הזה.
אז את המחיר משלמים החטופים. משלמות המשפחות של החטופים. משלמים הלוחמים. משלמים המילואימניקים. משלמות המשפחות של המילואימניקים. משלם הציבור, הנאנק תחת נטל המחירים הגואים. משלמת הכלכלה שלנו. משלמת המדינה שלנו. היחידים שלא משלמים הם עדת הפוליטיקאים, הנצמדים לקרנות המזבח, והטרמפיסטים הקבועים, הלא הם החרדים. הם בכלל לא בעניין הזה. מה להם ולזה. 2,600 חרדים התגייסו השנה לצה״ל מתוך יעד של 4,800, שהוא עצמו רחוק מרחק עצום מהמטרה האמיתית. הם כאן בשביל הכסף. עם כל השאר ניאלץ להסתדר בעצמנו.
אלא שרשימת החטאים לא מסתיימת כאן. גם העובדה שתעמולני המשטר הנוכחי מנסים להפוך את כל מי שחושב שקודם צריך להחזיר את החטופים למי שדוגל ב״כניעה לחמאס״ או ״תומך בהמשך שלטונו של חמאס״ או ״תומך בעוד 7 באוקטובר״ – חמורה כשלעצמה. אין מנוס מזיהוי, מאוחר, של התהליכים שעליהם דיבר בזמנו סגן הרמטכ״ל יאיר גולן, תוך הסתייגות מההשוואה לעניין הנאצי, שאין ולא יהיה לו שום מקבילה אנושית בזמננו: אלה סממנים של משטר פשיסטי. של פולחן אישיות ריק, חלול ומסוכן. של שלטון חסר מעצורים, לאומנות משיחית מופרעת, אובדן מאורגן וממוסד של אחרוני הערכים.
אלה העובדות: ישראל מנהלת בעזה מלחמה כבר שנה ושמונה חודשים. הופעלו במערכה הזו עוצמות שלא הופעלו מעולם. שש אוגדות פירקו את עזה לגורמים והרגו 50 אלף עזתים, כמחציתם מחבלים. כל ההנהגה של חמאס הושמדה. כל שדרת הפיקוד הבכירה חוסלה. כל שדרת הפיקוד הפחות בכירה, כנ״ל. מאות בכירים, מכל הדרגים, מח״טים ומג״דים ומ"פים ומ״מים ומה שתגידו – אינם עוד. ההרס ברצועה אדיר, ולא דומה לשום דבר שהיה כאן. יכולת שיגור הטילים צומצמה למינימום. חמאס אומנם מגייס ידיים לוחמות בקצב לא רע, אבל זה רחוק מלהיות כוח מאומן, מאורגן ומסוכן כמו הנוח׳בה. כדי שזה יקרה חמאס זקוק לשנים ארוכות, הרבה כסף והרבה זמן.
גם אם המלחמה תסתיים עכשיו, הסכנה ל־7 באוקטובר נוסף כרגע לא קיימת. את זה יודע כל ילד, את זה יודעים אפילו שרי הקבינט. זה לא שהברירה עכשיו היא בין הצלת החטופים לבין מניעת 7 באוקטובר בשנה הבאה. אין 7 באוקטובר בשנה הבאה. תדמו את זה לשריפת ענק משתוללת, שבמסגרתה יש גם כמה עשרות בני אדם לכודים שהאש סוגרת עליהם. מה יעשו שירותי הכבאות קודם? יצילו את הלכודים או יתמקדו בכיבוי השריפה תוך התעלמות מהם? התשובה ברורה.
בחזית הלבנונית ישראל הלכה להסכם בתנאים קשים בהרבה. חיזבאללה חזק פי כמה מחמאס, המכה שספג הרבה פחות חזקה, והכוח השיורי שלו עוצמתי ומסוכן פי כמה וכמה ממה שנותר מחמאס. ובכל זאת ישראל הלכה להפסקת אש, ״עם ערבויות בינלאומיות״. ואחרי כל זה, ישראל תוקפת בכל פעם שהמודיעין מספק ידיעות ומזוהה איום כלשהו.
מה הבעיה לעשות את זה בעזה? בוושינגטון יושב הנשיא דונלד טראמפ. חמאס לא מתכוונים להתגייר. גם אחרי השלמת העסקה, וגם אחרי כינונה של הפסקת אש, יהיו לנו מאה סיבות ביום לחדש את הלחימה. והדבר הכי חשוב: אין כזה דבר ״ניצחון מוחלט״ על טרור. אין תמונת ניצחון. הרי תמונות הניצחון הושגו כבר. גופתו של סנוואר וגופתו (שלא נמצאה) של דף.
המאבק בחמאס הוא מאבק רב־שנים, מתמשך, ובנוי על כינונה של ״מכסחת דשא״ קבועה, שתוריד כל ראש שיתרומם, סביב השעון. מאיפה אנחנו יודעים את כל זה? מהניסיון: ביהודה ושומרון, מקום שבו אנו נמצאים, המאבק בחמאס נמשך מאז חומת מגן. זה בדיוק צריך להיות גורלה של עזה. לא עוד מובלעת נצורה וסגורה עם ריבונות חמאס, אלא שטח שאליו צה״ל נכנס מדי לילה, מול מודיעין, לכיסוח הדשא הטרוריסטי. יודעים את זה כולם. מראש הממשלה, דרך הרמטכ״ל ועד אחרון שרי הקבינט.
טוב שהרמטכ״ל הציל משהו מכבודה של המדינה, כשדובר צה״ל תא״ל אפי דפרין הדגיש אתמול כמה וכמה פעמים שהשבת החטופים נותרה מטרה עליונה של ישראל. גם בסדום ועמורה היו צדיקים – ואנחנו בסדום ועמורה. הסיבה היחידה למבצע מרכבות גדעון (גם השם מטופש להחריד) היא עוד זמן לממשלה – עוד דחייה לוועדת החקירה. חמאס חתום על שלב ב׳ בעסקה שאותו טירפדה ישראל: החזרת כל החטופים תמורת הפסקת אש קבועה.
אנשיו של ראש הממשלה טוענים שאין סיכוי שחמאס יחזיר את כל החטופים. מאיפה הם יודעים? ונניח שהם צודקים, למה לא לאתגר אותו? למה לא להציע את יישום השלב השני? ואם חמאס יחזיר את רוב החטופים ואז יתקע את ההמשך? אז תהיה לנו סיבה מצוינת לחדש את הלחימה. אבל אף אחד לא מנסה לבצע את זה. אף אחד לא מנסה לאתגר את חמאס. כמו שינון מגל אמר פעם לאלי אלבג: ״אלי, לא תהיה עסקה, כי אם תהיה עסקה, לא תהיה ממשלה״. זה נכון גם היום. וזה נורא.