מה שמשותף ללירי אלבג ושרה נתניהו: כמה נקודות על פוליטיקה ושנאה

1. סלחו לי שאני לא זוכרת את הציטוט המדויק, אבל בסרט הנפלא שעשו על חייה של גולדה מאיר, יש משפט שמאוד אהבתי: "אף פוליטיקאי לא מת אהוב". משום כך, גם כשעמדו בפניי הצעות למיניהן, התרחקתי מזה כמו מאש. פעם נכוויתי מהשמאל ופעם מהימין. המשותף לשתי הקבוצות שפגעו בי הוא לא אהבת הארץ והמולדת, אלא הקיצוניות. אנשים מתונים ושפויים לא פוגעים באחר, כך שמתישהו החלטתי להתרחק ולהתמקד רק בסיפורת. אם ארצה להעביר מסר כלשהו, חברתי, כלכלי או אישי, אעשה זאת דרך סיפור, יש שלל דמויות שישמחו להיכתב.

2. נדמה כי בתקופה הבוערת הזו, בפרט אחרי התופת שעברנו וכל זמן שאחינו שם אנחנו עדיין עוברים, אם לא תהיה קיצוני ובליבך שנאה יוקדת ובוערת למחנה השני, קולך לא יישמע, ואלו מהמחנה שלך יתחילו לחשוד בך כסוכן כפול. והנה שתי דוגמאות. האחת: שרה נתניהו ביקשה (או שלא ביקשה, לא הייתי שם) לשפצר קצת את המראה שלה במסיבת החינה של הבן שלה. כמובן שהרשתות החברתיות לא פספסו את ההזדמנות להציג את התמונה שלה לפני ואת התמונה אחרי. כמות הזוהמה ועבריינות המקלדת שיצאה מאותו המחנה המגדיר עצמו "נאור, ליברלי, פמיניסטי" ועוד שאר מילים מורמות מעם, לא נתפסה לי.

נשים קראו לה בכינויים: שמנה, מפלצת, איזה כיעור, 20 ניתוחים פלסטיים לא יעזרו לה, מה זו בחירת הלבוש הזו, ואת התגובות הקיצוניות באמת אחסוך מכם, גם כך הן פרושות בכל מקום ברשת. חלק מהנשים ששיתפו את תמונותיה וכתבו את התגובות, הן נשים שפועלות למען נשים אחרות, חלקן אפילו מתלוות לנפגעות הטרדות ופגיעות מיניות אל תחנות המשטרה, רודות בגברים ומעלות פוסטים של שיימינג מוחלט על גברים שרק ביקשו לעזור להן לחנות: "הנה חנן שחושב שהוא יכול להדריך אותי איך לחנות, איזו הסגברה זו".

הרבה מהפוסטים שלהן מקבלים ממני לייקים, שכן, עבודתן ברוכה, אבל אם המראה החיצוני של מישהי לא משתלב עם דעותיהן הפוליטיות, מוצדקות ככל שיהיו, פתאום אין העצמה נשית? פתאום כל הנשים ששוקלות כמו שרה נתניהו או למעלה מזה, צריכות להסתגר בביתן? פתאום מותר להפוך לליגיונריות עם שיניים חשופות ובלי שום ערך או מוסר? מזעזע.

והדוגמה השנייה: העליהום על החטופות ששוחררו. גם הרפש הזה מגיע מהרשתות החברתיות, והאמינו לי, אני שוחה בהן. זה התחיל בכך שלירי אלבג, התצפיתנית ששוחררה מהשבי, כתבה איזו שטות על בנימין נתניהו, ואז חלק מהמחנה ההוא הלבין את פניה, העליב (כן, גם הוא) את משקלה, קראו לה "בוגדת" ו"תחזרי לעזה", והנה עוד קבוצת ניאנדרטלים חסרי מוסריות. כך גם עשו למיה שם, ברגע שהתראיינה לאדוה דדון ואמרה את צמד המילים "כותבת ספר", סימנו אותה: "היא מחפשת פרסום", "אין לה פנים שאפשר לבטוח בהן" ועוד שלל כינויים וגינויים למישהי שלפני רגע עברה לכאורה פגיעה מינית נוראית. לאן הלכתם? אתם העם היושב בציון? אתם העם הנבחר? כלומניקים.

3. עכשיו יש טרנד חדש, כבר הצטרפתם? אני לא מדברת על הטיקטוק, לא על חטיף חריף חדש מקוריאה וגם לא על למכור ברשת כרטיסים להופעות ולהיעלם, את כל אלו כבר עשו. הטרנד שרץ עכשיו ברשתות הוא לקרוא לסרבנות. לפני כמה ימים כתבה מישהי שפעם הייתה שכנה שלי, שעל כולם לסרב, היא שיתפה פוסט שכתב אמיר שפרלינג, אני מצטטת: "הרי גם אתם יודעים את זה, אתם לא מגינים על הבית — אתם מגינים על ממשלת פינוי־בינוי של מוסר. פינוי של המצפון, בינוי של קברים. אז אם כבר לעמוד — עמדו על שלכם. אם כבר לשרת — שרתו את האמת".

"אתם מוזמנים למחוק אותי"

מישהי שאחיה משרת כבר כמה עשרות ימים במילואים, כתבה לה ששורף לה לקרוא את זה, שאחיה לא יצא למילואים כדי לשרת את בן גביר, לא את נתניהו, לא את סמוטריץ' ולא אף אחד אחר. הוא יצא כדי להגן על ילדיו ועל ילדיה של משתפת הפוסט ועל מדינתנו ומולדתו. עוד ועוד תגובות כשל האחות הזו הצטרפו, אנשים מכל המחנות, כאלו שמבקשים מביבי ללכת וכאלו שמבקשים שיישאר, גינו את הפוסט וקראו לזה אנרכיזם מסוכן. סוף־סוף ראיתי קצת תמימות דעים ברשת, אחרי הרבה זמן שלא ובכל זאת, הפוסט שלו זכה ללא מעט שיתופים. לכל התגובות נגדה ענתה באותו הנוסח "אתם מוזמנים למחוק אותי, אשמח לניקיון בחבריי". ביום שיעמדו צבאות ערב על מפתן הממ"ד שלה, אעשה לה שיתוף לפוסט. אין כבר גבולות, לעזאזל, אין כבר גבולות.

4. צפיתי בטקס הדלקת המשואות לפני שבוע. למה? כי הטקס עשה הרבה כבוד לאנשים שהגיע להם. בפרט אחרי הביזיון וההשתלחות הטלוויזיונית של אופירה ולוינסון - בדגש חזק על אופירה - ברמי דוידיאן. למרות השריפות הנוראיות, הלבשתי את בתי בכחול ולבן, הוצאתי את כל האביזרים הזוהרים, הקצף והדגלים שרכשתי לה מבעוד מועד (כי נדרשת משכנתה כדי לרכוש אותם בדוכנים) וערכתי לנו שולחן ממתקים יפה. הסברתי לה על המשואות, על דגל ישראל וכל כך שמחתי שאת "התקווה" היא יודעת בעל פה. עם זאת, לא הייתה לי שמחה אמיתית בלב, זה לא ריגש אותי כבעבר, והעייפות ניכרה וניקרה בי. אני מניחה, לא מניחה, בטוחה, שזה כי חלק מאיתנו עדיין שם, במנהרות חמאס, מדמם ומורעב ועל סף מוות. לא תהיה פה שמחה כל עוד לא ישובו, גם אם נשקיע עשרות מיליונים על הטקסים האלו, לא נצליח לקנות שמחה.

5. מהרבה דברים פחדתי לאורך המלחמה, אבל מחשבה אחת קיננה בי. מחשבת ה"להתרגל". פחדתי שנתרגל ואפילו דיברתי על זה בתוכניות הרדיו שלי ב־103FM. והנה, אתמול (נכון ליום כתיבת הטור) נפלו שניים מטובי בנינו, שני לוחמי יהל"ם בפיצוץ מנהרה ברפיח. סרן נועם רביד וסמ"ר יהלי שרור. כשפורסם הדבר, הופיעו תמונות השניים בכל אתרי החדשות האפשריים, אבל שעתיים אחרי כן כבר נשמעה אזעקה, כי החות'ים הדבילים שוב שיגרו אלינו טיל שנפל קרוב לנתב"ג; ומטוסי קרב ישראליים נתקלו במטוסים טורקיים; ועוד מעט עונה חדשה ל"אח הגדול" ולחתונמי; ושי אביטל יוצא כמעט בלי פגע מהדברים הנוראיים שעשה; ותמונותיהם של שני החיילים יורדות מטה־מטה, עד שכמעט אינה נראות עוד.

אסור לנו להתרגל, אסור לנו להרים ידיים, ואסור לנו להסכים לזה, ישנו המשפט הידוע, "מוות של רבים הוא סטטיסטיקה, ומוות של אחד הוא טרגדיה". אני חושבת על עוד שתי משפחות שנהרסו, על עוד אמא שהרביצה לעצמה כשקיבלה את הידיעה, אבא שנשבר, הורים שהלכה להם הזוגיות, אחים שהזרקור לעולם לא יופנה אליהם וחגים שבהם לא יושר אף מזמור. אסור לנו להתרגל, אסור בתכלית האיסור.

6. גם אני חוטאת. שש פעמים בשבוע אני אומרת לאחותי בטלפון "זהו, אמא נפטרה, אבא כבר הזדקן מאוד, אני גם ככה גרושה, אתחיל לבדוק אופציות בתאילנד". ואחר כך אני נכנסת למחשב כדי לבדוק לגבי בתים להשכרה בפוקט או בקופנגן, משתעשעת קצת ברעיון וסוגרת את המחשב. אין לי אומץ לעזוב את זו שנתנה לי בית, ואין לנו ארץ אחרת.

עם זאת, הרבה דברים צריכים להשתנות פה. אנשים מתחילים להיחנק, כלכלית, נפשית, מורלית וקיומית, ואלו התסמינים מספר אחת (שאלתי את Chat GPT) לשנאה יוקדת, למלחמות אחים ולחורבן. אין לנו בית מקדש להחריב, אבל האחדות שלנו היא מקדש בעצמה, וברגע שזו תלך, ילך הכל. סרן נועם רביד וסמ"ר יהלי שרור, הנה שוב שמותיכם. ורק שלא נתרגל, אסור לנו לשנוא ואסור לנו להתרגל.