"כל מה שחשבת שאתה יודע", כתבה לי אמי בהודעת טקסט שהגיעה באמצע הלילה, "תשכח ממנו". אף שכבר כמעט נרדמתי קמתי מהמיטה והתקשרתי אליה, זו הייתה הודעה דרמטית מכדי שאוכל להתעלם ממנה.
כבר בצלצול השני אמי ענתה וסיפרה לי על החדשות המרעישות. נתחיל מהסוף: מסתבר שאני גאורגי, או אזרי. כן, כך סיפרה לי אמי, שורשיי מהאזור הזה. שנייה, נחזור להתחלה. הכל החל במתנה מקורית שבעלה של אמי העניק לה לכבוד יום הנישואים שלהם. המתנה הייתה בדיקת דנ"א שמבררת וממפה את המוצא שלך עד אלף שנים אחורה. אמא שלי כל כך התלהבה מהבדיקה, שהיא שלחה גם לי. הבדיקה הזו מדויקת ומשוכללת עד כדי כך שהיא יכולה לקבוע ממש מאיזה חלק של איזה ארץ אבותיך הגיעו וכמובן - לאיזו קבוצה אתנית השתייכו. האמת היא משעממת - יצא לי 98% יהודי אשכנזי (מהאזור של מערב אוקראינה ומזרח פולין, כמו רוב האשכנזים) ו־2% מאזור הקווקז. שני האחוזים הנוספים האלו, זה מה ששעשע את אמי כל כך.
כמעט ופיתחתי משבר זהות והתחלתי לראות סרטונים ביו־טיוב של ריקודים גאורגיים מסורתיים. מה שהציל אותי זה שלא היו רגעים פנויים השבוע בשל השביתות של הגננות והמורים. אבל לפחות היה צהרון וחוגים.
בדרך לחוג ריקוד מודרני של הילדה התקשרתי לחבר וסיפרתי לו על הבדיקה ועל כך שעכשיו אני לא בטוח שאני יודע מי אני. יש 2% שגורמים לי לשאול את עצמי שוב ושוב מי אני. “אתה סתם מייצר לעצמך רעש מיותר בראש", הוא אמר לי, “מה אתה חושב? שמישהו יודע מי הוא? לא, אף אחד לא באמת יודע".
״טוב, הגעתי לחוג״, אמרתי לחבר, ״אני חייב לנתק״. מהחניה ועד לכניסה לבניין שבו התקיים החוג, הילדה שאלה אותי מה זה בעצם ריקוד לא מודרני, אבל לא ידעתי מה לענות. ״מתוקה״, ענית לה, ״אבא שלך וריקוד זה שני קצוות. אפילו פעם הייתי לרגע ב׳רוקדים עם כוכבים׳, אבל מיד אחרי חזרה אחת הגענו להבנות שאין טעם שנמשיך את זה. המפיק אמר לי שמה שאני עושה זה נקרא לזוז - לא לרקוד, וגם את זה אני עושה לא טוב. מוטב שנניח לעם ישראל, הוא הוסיף, יש כאן מספיק צרות, לא צריך להכביד על העם ולהפיל עליו גם אותי רוקד, או מנסה לזוז, או מה שזה לא יהיה".
זו הייתה הפעם הראשונה שהחוג התקיים, ובכניסה לסטודיו הריקוד היה תור של הורים עם הילדים שלהם. נעמדתי גם אני בתור, ואז מישהי עברה עם פנקס ביד וניגשה לכל אחד מההורים. “ומי אתה?", שאלה הפנקסנית כשהגיעה אליי, ואני לא ידעתי מה להשיב. ״מי אני?״, השבתי לה, ״זו שאלה טובה, אני חושב עליה הרבה לאחרונה, מי אני? מי אני באמת?״.
הבחורה עם הפנקס הביטה בי בהלם. ״או־קיי, אז מיהי?״, היא אמרה והצביעה על הילדה. ״זה פשוט יותר״, אמרתי, ״היא אלינור דיין״.
מאוחר יותר, כששבתי לביתי, התיישבתי מול המחשב וראיתי שם אי־מייל שקיבלתי מאמי עם לינק לעמוד ספציפי באתר של בדיקת הדנ"א שעשיתי. הרמתי טלפון לאמי ושאלתי אותה מה זה. היא הסבירה לי שהיא גילתה שאפשר גם להוסיף כמה דולרים ואז גם בודקים בבדיקת הדנ"א שלך אם אבותיך, לפני 10,000 שנים, היו ציידים או לקטים. ״בטוח ציידים״, אמרתי לאמי. ״אני לא כזו בטוחה״, היא אמרה, ״יש לנו גנים של ליקוט במשפחה, אני מרגישה את זה, אני מאוד אוהבת ללקט״.
אמרתי לה שאני לא מסכים איתה ובטוח ייצא ציידים. סיכמנו שנלך על זה ונוסיף תשלום בשביל לבדוק את זה. העניין הוא שלוקח שבוע עד שבועיים לקבל את התוצאות של זה.
“מה אני אעשה בשבוע־שבועיים האלו עד שהתוצאה תגיע ונדע את האמת?".
“עד אז תהיה אתה", היא אמרה.