לאסי כהן נדרשו שנים ארוכות עד שהסכים לחזור לדמות הזמר המזרחי דדי דדון. וכשהוא כבר עשה את זה, ממש השבוע, זה קרה לטובת פרסומת החוגגת את המונח החם של הרגע - AI. בסמיכות זמנים כמעט זהה לפרסומת של כוכב אחר, עמוס תמם, שגם היא חוגגת את שתי האותיות המדוברות כל כך. אחרי כמה שנים טובות שבהן AI נתפס כמושג עתידי, שכולם אהבו לדון בשאלה כיצד הוא ישנה את המציאות, נדמה שהוא השתלט בבת אחת על ההווה שלנו - ובגדול. כרגע הוא משמש בעיקר על תקן מקדם מכירות. טעימה מקדמת הטכנולוגיה שאמורה לגרום לך כלקוח לבחור בבנק מסוים, ספק אינטרנט ספציפי וגו'. בשוק הטלפונים הסלולריים הוא כבר הפך לחלק קבוע מנתוני המכשיר, כזה שמשווק גם בטלפונים מדור הביניים. ולכולם כבר ברור שמדובר רק בהקדמה, ברגע שלפני הדבר האמיתי, שבמסגרתו ה־AI ישנה את החיים של כולנו באופן מהותי.
ובין היתר, יהווה תחליף להרבה מאוד תחומי עיסוק. כלומר, יהפוך מקצועות אנושיים שלמים למיותרים. זה כבר לא איום מעורפל, שניתן לפטור ב"לך תדע מה יהיה". העתיד כבר כאן, ואיתו גם הבלגן. תחשבו על כל השימושים הביתיים שבהם כבר נעזרתם לאחרונה ב־AI. תרגום של טקסט משפה זרה. עיצוב לוגו להזמנות לאירוע משפחתי. עריכת טקסט, לכל צורך שהוא. כבר הזכרתי שלושה עיסוקים: מתרגם, מעצב גרפי ועורך - שנפגעים ישירות מהאפשרויות הבאמת בלתי נתפסות שהטכנולוגיה הזאת מספקת לנו. ורק התחלנו.
אפילו בתחום היצירה, שעל פניו מצטייר כמו הדבר הכי מרוחק מ־AI, החידוש כבר דופק בדלת. לא מזמן כתבתי מחזה ילדים חדש, ואחת מנשות התיאטרון הציעה לי - בעת דיון במחזה שלי - לקרוא את מה ש"צ'ט" המליץ לה, אחרי שכתבה לו את נושא המחזה ואת אפיון הדמויות הראשיות.
באופן אינסטינקטיבי הזדעזעתי מיד מעצם הרעיון. שאני אתן למחשב להתערב במלאכה הקדושה והכל כך אנושית של יצירה? אבל אז חשבתי על זה שוב. כשאתה כותב מחזה, אתה מתבסס - במודע ושלא במודע - על תבניות עבר. על המוני הצגות, שמתוך הניסיון שנרכש מהן התפתחו מודלים קבועים. האנשים שעורכים את הטקסטים האלה, ומכונים דרמטורגים, הם בדרך כלל אנשים מאוד מנוסים, שאמורים להכניס את היצירה שלך - החופשית, הפראית, הלא תמיד מתחשבת בכללים - לתוך פורמטים מקובלים שכבר הוכיחו את עצמם. במובן הזה, תוכנה שלתוכה הוזנו כל המחזות שנכתבו אי פעם, יכולה להעניק לך חוכמה וניסיון שגם זקן הדרמטורגים לא יוכל אפילו להתקרב אליהם. אבל כל זה יעבוד היטב רק בתנאי אחד - שאחרי שתקבל את התוצאה ה"ממוחשבת", תוכל להפעיל את שיקול הדעת הפרטי והאנושי שלך, כדי להחליט מה מתוך כל זה אתה מאמץ.
רוצה לומר: אנשים מבוגרים, שמורגלים בבדיקת עובדות ובחיפוש שלא מתבסס רק על מקור אחד, יודעים להתייחס ל־ChatGPT ככלי יעיל, שיש לכבד אבל גם לחשוד בו. ולכן הם גם נהנים ממנו במידה המיטבית. זה קצת מזכיר לי את האפקט של פייסבוק, כשהיא רק התחילה. בני הדור שלי הצליחו ליהנות מהיתרונות החדשים בלי לוותר על קשר פיזי ומוחשי עם חברים. מיומנות שאותה רכשו בעבר. אבל אנשים צעירים יותר החלו להשתמש בפייסבוק כתחליף גורף לחברויות ממשיות. והחשש שלי הוא שזה בדיוק מה שעלול לקרות עם ה־ChatGPT. כלומר, שהם יקבלו את הקביעות שלו כעובדה מוגמרת, כי כבר לא יהיו להם הכישורים לבירור עובדות שרכשו הדורות הקודמים. ואז, דור ה־AI לא יהיה איי איי איי.
זה היה מבחינתי יום העצמאות העצוב ביותר שנחגג פה. לכל הסיבות הצפויות והברורות לעצבות הצטרפה השריפה הענקית, שצבעה בגוונים אפוקליפטיים את המציאות האפורה גם ככה. ובכל זאת, למחרת - הישראלים יצאו בהמוניהם לפארקים ולשמורות כדי לחגוג. האם מדובר בחוסן לאומי יוצא דופן, או ביכולת הדחקה שמבטאת דווקא ייאוש? קשה לדעת.
התעקשתי לצפות בטקס הדלקת המשואות, מתוך צורך לשאוף מנה של ממלכתיות ביום העצמאות. וגיליתי שני דברים. אל"ף, שהטקס הפך לתוכנית ריאליטי מייגעת עם הרבה יותר מדי משתתפים. ובי"ת, שאחרי 77 שנים המהפכה סוף־סוף הושלמה. אין בישראל יותר אנשים ממוצא אשכנזי הראויים להדליק משואה (בהכללה, בהכללה).
"סוף העולם צפונה" ("North of north") (נטפליקס) היא סדרה קנדית חדשה, שעלילתה מתרחשת בכפר מרוחק וקפוא של אינואיטים (המינוח התקין כרגע ל"אסקימואים"). היא מתמקדת בבחורה צעירה המנסה להמציא את עצמה מחדש אחרי הרס נישואיה. התוצאה חביבה מאוד, אבל מה שהופך אותה למומלצת באמת הוא הנופים וההיכרות הטלוויזיונית עם תרבות שונה ולא מוכרת.
התרעות פיקוד העורף